שבת בבוקר. כוס הקפה מונחת לידי. חציה כבר ריקה. קולות של שכונה מתעוררת לבוקר שבת. שקט עמוק ומלטף בתוכי. נשימות מלאות ואיטיות. מתמסרת לרגע הזה. וחושבת לעצמי. ״זה מספיק״
יש רגעים שזה נידמה מעט. מעט מדי.
אבל כרגע, הקולות בתוכי שלפעמים לוחשים לי בתהייה ״בשביל זה? בשביל זה ראוי לחיות?״ מתחלפים בקולות ״זה מספיק, וזה נעים״
והיד כמו נשלחת מאליה אל המחשב. זה כבר כמעט סוג של ריתמוס.
לא תמיד יודעת בדיוק מה אכתוב. סקרנית לגלות איזה מילים ימצאו את דרכן החוצה ויתהוו לרעיון לנגד עיני.
אמא שלי חזרה אל חיי. אני מתגעגעת אליה. זה כל כך לא מובן מאליו.
בפגישה האחרונה אצל הפסיכולוגית שלי עלה חזק מאד נושא הבדידות. בדידות מהותית עמוקה ומושרשת בתוכי. תחושת בדידות שחוויתי מאז שאני זוכרת את עצמי. תחושת בדידות שלא נעלמה גם בתוך הקשר הזוגי ארוך השנים שהיה לי עם בת הזוג שלי.
אני ממש זוכרת את הרגע בתחילת הקשר בינינו, בו הבנתי שהיא לא מסוגלת לשאת או להבין את האפילה שליוותה אותי. את הכאב העמוק והמייסר. שזה מבהיל אותה כשאני מדברת על זה. והחלטתי לנעול את כל התחושות האלה עמוק בתוכי ולזרוק את המפתח. ידעתי שרק ככה הקשר יוכל לשרוד. ובאותה החלטה הזמנתי את הבדידות להמשיך להיות דיירת קבע בתוכי.
הפסיכולוגית שלי שאלה אותי איזה דימוי עולה בתוכי.
וראיתי בעיני רוחי תינוקת. אותי. עומדת על שש באמצע הלול שלה ומתבוננת אחורה מעבר לכתף. מחפשת מישהו. העיניים שלה היו אדומות. והיא בוכה בכי נואש. ומרגע לרגע החיפוש שלה אחרי מישהו שיהיה שם בשבילה הופך להיות יותר ויותר נואש. היא ממש מבוהלת. יכולתי ממש להרגיש את תחושת חוסר האונים שלה. את התחושה שהיא לגמרי נטושה. ואת תחושת הבעתה שעלתה בה.
בכיתי. בכי מטלטל. ואז התנתקתי.
הפסיכולוגית שלי הסבירה לי שאלה תחושות מאד עמוקות וחשובות. שחשוב לגשת אליהן מאד מאד בעדינות וברוך. כי הן כל כך כואבות וקשות. וממש ממש חשוב לאפשר להן להגיע. להסכים להרגיש אותן. כי זה יאפשר טרנפורמציה וריפוי.
והצלחתי לחזור ולהתחבר אליהן. והדמעות זרמו החוצה. ואיפשרתי לזה לקרות.
והפסיכולוגית שלי שאלה אותי מה אני מרגישה כשאני רואה את התינוקת הזו.
ואמרתי לה שאני מלאה בצער וכאב, ורוצה לחבק אותה. אבל אני מרגישה שאין בי את היכולת לנחם אותה. שזה גדול עלי.
ואז היא שאלה, אם יש מישהו שהייתי רוצה שיהיה שם איתי ויוכל לנחם את התינוקת.
ובאותו רגע אמא שלי חזרה אל חיי.
פתאום ממש התגעגעתי. רציתי לשמוע את הקול שלה הצרוד מסיגריות. רציתי שהיא תגיד לי את הדברים החכמים שהיא ידעה להגיד. רציתי להרגיש שהיא אוהבת אותי. רציתי לראות את העיניים הכחולות כחולות שלה שאפשר היה ממש לטבוע בתוכן.
כל כך הרבה זמן לא התגעגעתי לאמא שלי. אפילו לא חשבתי עליה. ועצם הגעגעוע היה כל כך משמעותי ומנחם.
יש לי למה להתגעגע. אפילו שהקשר בינינו היה תמיד כל כך מורכב. אפילו שבחיים האמיתיים היה הרבה פעמים כעס וניכור ומתח.
בכל זאת יש לי למה להתגעגע. ואמא שלי היא זו שהייתי רוצה שתבוא ותנחם את התינוקת הזו.
זה ברור לי שהבדידות הזו בתוכי היא נדבך חשוב מאד בקושי שלי לייצר קשר אמיתי וקרוב.
אני ממש מבינה שאני חייבת לאפשר לעצמי להיות ברגשות הקשים האלה, כדי לתת להם לעבור שינוי. ואני יודעת שהתחלתי את הדרך. פסעתי כמה פסיעות בשביל הזה. ואני מקווה שיהיה בי האומץ להמשיך.
ואולי השינוי הראשון יוכל לקרות מול הפסיכולוגית שלי.
תמיד כשמגיעים רגשות קשים אני מסתגרת בתוך עצמי. הגוף שלי מתכנס. המבט שלי מושפל. הראש שלי מורכן אל היד, האגודל תומך ברקה, והאצבעות שלי מעסות בחוזקה את המצח הלוך ושוב. במין תנועה אוטומאטית של הרגעה עצמית, שמוכרת לי עד כאב, והייתה שם מאז ומעולם.
לפעמים אני אפילו עוצמת את העיניים. לא מסוגלת לפגוש את המבט של הפסיכולוגית שלי.
פעם היא הייתה מזמינה אותי לפגוש את המבט שלה. והייתי מכריחה את עצמי. והמבט שלה היה חם ומשתתף. ולא הייתי מסוגלת להאמין לו. ומיד הייתי מרכינה שוב את הראש. וחוזרת אל הרגשות שלי. ואל תחושת הבדידות.
היום היא כבר מחכה בסבלנות. ואני לפעמים מרימה את המבט ביוזמתי. כבר מאמינה למבט שלה שאני פוגשת. יודעת בראש שאני לא לבד. שהיא איתי. אבל לא מסוגלת ממש ממש להרגיש את זה. הבדידות מסרבת לפנות את מקומה. אני מרגישה שהיא מתבוננת עלי מבחוץ. מזדהה. אבל זה לא נכנס ממש פנימה.
זה שלי. לגמרי שלי. אני יודעת שהיא רוצה להיות איתי שם בפנים. לאפשר לי לחוות הכל, והפעם לא לבד. לאפשר לריפוי להתרחש.
בפגישה האחרונה שאלתי את עצמי אם אולי זה היה קורה אם היא הייתה מתקרבת ומחזיקה לי את היד. ובאותה שניה גם הייתה בי התנגדות. זכרתי איך הייתי תלויה בה לחלוטין פעם. וחששתי שזה עלול להוביל בדיוק אל אותו מקום. אז אפילו לא אמרתי את זה.
ואני למודת נסיון ויודעת שפשוט צריך לתת לדברים להתרחש. בקצב שלהם.
פתחתי דלת. דלת שהייתה נעולה שנים כה רבות.
כל מה שנמצא שם בפנים מהסס לצאת כרגע.
כל כך הרבה שנים התחושות האלה היו נעולות שם בפנים, והיו בטוחות שהדלת לא תיפתח לעולם. ופתאום היא נפתחה.
הן צריכות למצוא את האומץ לצאת החוצה. לסמוך עלי שלא אנעל אותן שוב בפנים אף פעם.
ואני צריכה לאפשר להן לצאת. בקצב שלהן. ולהיות אמיצה ונחושה, ולא לסגור שוב את הדלת.
הכל חלק ממני. ושייך לי. ויש בי כבר את היכולת לגלות חמלה כלפי כל החלקים בתוכי. ולהבין כיצד הם נולדו. וכמה כאב היה מנת חלקם.
ולאט לאט בסבלנות, אולי אוכל להזמין גם את הפסיכולוגית שלי פנימה. להיות איתי ברגעים הקשים שהכאב יוצא החוצה. ולהרגיש שהיא ממש איתי.
וזה יהיה הצעד הראשון והחשוב ביותר לקראת האפשרות להזמין גם את שאר העולם פנימה.
ואז הבדידות תצא. כי כבר לא יהיה לה מקום.
למעבר לפוסט הבא - שוב מנותקת
למעבר לפוסט הקודם - מלקטת רגעים של אושר