שבת מורכבת.
סופשבוע ראשון שאני לגמרי לבד, לכל אורך הסופ״ש. פעם אחרונה שהילדות היו אצלי הייתה ביום רביעי.
הייתי ממש זקוקה להפוגה. חיכיתי לה. רציתי שקט אחרי כמה ימים טעונים, וסוערים, וקשים עם הילדות.
לא פשוט לילדה הגדולה שלי בימים האחרונים. היא חווה סוג של התדרדרות. זה די מדהים שהיא יודעת לקשר את זה לזה שמדברים איתה כבר על שחרור מהמחלקה מתישהו באוגוסט. והיא בחרדה גדולה מכך שכל התמיכה שהיא זוכה לה היום במחלקה, תעלם. זה כל כך ברור ומובן. והיא חווה שוב נפילות. ודכדוך. וחוסר יכולת לתפקד. והכל שוב כל כך נפיץ ועדין.
כל הסביבה מושפעת מזה שלילדה שלי קשה. שוב עולה הצורך להכיל. ולברור מילים. ולהיזהר. כי ההתפרצויות האלה כל כך קשות.
ונכון. זה מאד שונה. היא כבר יכולה לדבר על מה שהיא מרגישה. ולהסביר מה היא צריכה. ולרוב כבר קל יותר לתקן. אחרי שמשהו משתבש ומתקלקל.
אבל אחרי שהיא כבר הייתה הרבה יותר מווסתת לאורך תקופה ארוכה. וחווינו הרבה יותר רגעים של שמחה משותפת. ורוגע. ושקט. פתאום קשה יותר לשאת את חוסר הוויסות שוב.
אני מיד ניבהלת. ומתקשה יותר לווסת את עצמי. וכשאני לא מווסתת מולה. הכל מתדרדר במהירות.
וגם אם אני כן מווסתת. זה דורש כל כך הרבה אנרגיה. ותשומת לב. והכלה. ולא תמיד יש לי כח לזה.
והילדה הקטנה משלמת מחירים כבדים. גם היא כבר לא יכולה לשאת את המאמץ. ומגיבה לילדה הגדולה ללא שום הכלה. מתפרצת עליה כשהיא מתפרצת. חסרת סבלנות. וזה מובן. וברור. ואני כמעט קצת שמחה שהיא הפסיקה לנסות לרצות אותה.
אבל זה הופך הכל להרבה יותר קשה.
ויש הרבה רגעים שאני צריכה לבחור. במי להשקיע את האנרגיה לאחר התפרצות נוספת.
האם להרגיע את הקטנה שמאד נעלבה ובצדק.
או את הגדולה. שמתדרדרת במהירות.
לרוב אני בוחרת קודם כל בגדולה. ורק אח״כ מתפנה לקטנה.
והלב שלי כל הזמן נשבר.
ועבורי לא נשאר לי מקום.
הפסיכולוגית שלי הסבה את תשומת ליבי לכך שמשהו בי חזר למקום הזה שצריך תגובות מאד מדויקות ממנה.
ואני שמה לב שהיא צודקת. שאם אני לא מקבלת את התגובות בדיוק באופן שאני זקוקה להן, אני מיד חוזרת להסתגר. ונועלת אותה בחוץ. וכשהיא ננעלת בחוץ, כל העולם בעצם ננעל בחוץ. כי היא הקו הראשון.
בפגישה האחרונה עלה הרבה כאב.
כאב על עצמי.
כאב שכניראה רוחש לו שם למטה כל הזמן. ולרוב אין לו הזדמנות להשתחרר.
כאב שהפתיע אותי.
כי ביומיום לרוב, אני מרגישה הרבה הקלה. ונינוחות. ואפילו קצת שמחה בבחירה שלי.
יש שם הרבה כאב שקשור לקושי של בת הזוג שלי לשעבר. אבל לא התחברתי לכאב על עצמי.
והפסיכולוגית שלי אמרה לי שפועלים בי כוחות מנוגדים. ושצריך לתת לשניהם את המקום.
מצד אחד יש בי הרבה חוזק. ויכולת לשאת את המציאות ולהתנהל בה.
כוח שקיים בי באופן כזה או אחר מימים ימימה. זה הכוח שאיפשר לי להגיע עד כאן. ולהקים משפחה. ולפתח קריירה. למרות כל מה שקרה.
הידיעה שאני יכולה להחזיק מעמד. שאני יכולה לשאת הכל. שגם אם קשה נורא. עוד מעט זה יעבור. צריך רק לחשוק שיניים ולהחזיק מעמד.
כוח שבמרוצת השנים, בזכות הטיפול והיוגה, התעדן. והתעצב. והפך ליציבות הנינוחה שקיימת בי. והיום הוא רך יותר. ומרפא.
ובתקופה הזו, הוא הכרחי מאין כמוהו. וטבעי וברור שאני נותנת לו המון מקום.
אבל לצידו קיים גם הכאב.
כאב על החלום שהיה בי, להזדקן ביחד עם בת הזוג שלי.
חלום על זוגיות מתמשכת, ותומכת, ואוהבת. שממלאת את כל הצרכים שלי.
חלום על משפחה. משפחה גרעינית. שתיתן לי ולילדות שלי את כל מה שהמשפחה הגרעינית שלי לא נתנה לי.
חלום שהתנפץ.
ופתאום אני שוב לבד. לבד אחר מהלבד שהייתי בו פעם אחרונה שהייתי לבד. לפני למעלה מעשרים שנה. אבל עדיין לבד. ובגלל שהוא אחר, אני עדיין צריכה ללמוד איך להיות בו.
ואני צריכה לתת גם מקום לכאב.
וזה מפחיד. כי אם אתן מקום לכאב. מה יקרה ליציבות הנינוחה? אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק עכשיו.
כשהיינו בפגישה ביחידת הסיוע, ובת הזוג שלי לשעבר התפרקה. העו״ס שאלה אותה. במי את נתמכת בתקופה הזו? יש מי שעוזר לך? ובת הזוג שלי מנתה את המשפחה שלה ואת כל החברות והחברים שלה.
ואז היא הפנתה את השאלה אלי.
ואני קפאתי.
והתשובה הראשונה והאינטואיטיבית שעלתה בראשי הייתה. אני תומכת בי. אני לא צריכה אף אחד אחר. וידעתי שזה הקול הקדום הזה שמלווה אותי כל חיי. וידעתי שזה לא מדויק.
הרי יש לי את הפסיכולוגית שלי.
ולמרות שאני מרוחקת מאחותי ואחי, הם כן מנסים מאד לעזור לי בתקופה הזו, ואולי לנצל אותה כדי להתקרב שוב. ולמרות שהקשר איתם לא יכול להיות באמת קרוב ועמוק, כל עוד יש נושא שלם, לא מדובר, עדיין אני יכולה להעזר בתמיכה שלהם. ולהסתפק במה שהקשר איתם יכול להציע.
ויש לי חברות.
המשמעות של החברויות בחיי בהחלט עומדת למבחן בתקופה הזו.
עד כמה אני מסוגלת להעזר. עד כמה אני מסוגלת להביא את עצמי פגיעה ורגישה וחלשה לתוך הקשר.
הכוח של היציבות הנינוחה בא מאד לידי ביטוי בתוך הקשרים בחיי.
הכאב קצת פחות.
בסופ״ש הקודם שהילדות לא היו אצלי, פגשתי אותן בשישי אצל אחי, ביומולדת שהייתה לאחיינית שלי. ובשבת הייתי לבד. הילדות חזרו אלי רק אחר הצהריים. ובאיזשהו רגע בצהריים פתאום מצאתי את עצמי מדברת לעצמי בקול רם. פתאום קלטתי שלא שמעתי את הקול שלי במשך שעות רבות. והיה לי צורך להנכיח את עצמי ביקום.
ולא הייתי מסוגלת להתקשר לאף אחת מהחברות שלי.
אני לא בדיוק יודעת למה.
בפעם האחרונה שהייתי לבד, אמא שלי עוד הייתה בחיים. ואפילו שהקשר שלנו לא היה מזהיר. תמיד יכולתי להתקשר אליה. הכי טבעי בעולם להתקשר לאמא כשקשה. אני מתגעגעת לתחושת הטבעיות הזו. שזה מרגיש נכון ופשוט ומדויק להתקשר. ולדעת שלא משנה מה השעה, אמא שלי תענה לשיחה, ואני אשמע את השמחה בקול שלה. שמחה לשמוע אותי. ורצון לדעת מה קורה איתי.
ובשנים שלא הייתי לבד, התחושה הזו הייתה נוכחת עם בת הזוג שלי. לא משנה מתי. גם בתקופות פחות מוצלחות. הרגיש לי מאד טבעי להתקשר אליה ולשתף אותה. רק ממש לאחרונה התחושה הזו התפוגגה.
איך מייצרים את הבטחון הזה עם חברות? איך מייצרים חברות שבה הבאת הפגיעות היא טבעית ומקובלת?
בשבוע שעבר כשכל הכאב על בת הזוג שלי עלה, יחד עם האשמה. לא העליתי בדעתי להתקשר לחברה ולשתף אותה. פשוט כתבתי פוסט. וקיוויתי שהתשובות ינחמו אותי.
והתשובות באמת ניחמו, במידה מסוימת.
אבל זה לא אותו דבר, כמו להרגיש שיש שם מישהו בעולם שנמצא שם. והוא בשבילי ובעדי. כשאפשר.
ולהעיז לבקש עזרה. יחד עם הידיעה שלא תמיד אקבל את העזרה המדויקת לה אזדקק.
למה זה כל כך מורכב עבורי?
הפסיכולוגית שלי אומרת שלהכיר בצורך הזה שלי בקשרים מסוג אחר ממה שיצרתי עד כה, זה הצעד הראשון והחשוב ביותר כדי שהשינוי יוכל לקרות.
עדיין לא סיימתי ללמוד איך מייצרים קשר. אני עדיין בתהליך של ריפוי.
זה מורכב להמשיך בתהליך הריפוי תוך כדי משבר כל כך קשה במציאות היומיומית שלי. אבל זה ממש הכרחי.
והכי חשוב לאפשר גם לכאב להגיע. ולא לפחד מההתפרקות.
השבת הזו מורכבת מאד.
למרות שהלכתי אתמול בצהריים עם חברה יקרה להופעה, והיה לי ממש כיף.
ולמרות שרגע לפני שנכנסנו להופעה, התקשר חבר יקר ואהוב, והבטיח לי שהוא לא מוותר על הקשר איתי, והזמין אותי לבוא אליהם מתי שאני רוצה ובמיוחד כשקשה לי.
זה חבר שזכיתי בו ובאשתו, בזכות בת הזוג שלי לשעבר. וחששתי מאד לאבד אותם בגלל הפרידה.
והוא אמר לי שהוא מנהל איתי שיחות בראש כבר תקופה ארוכה, עד שהוא החליט פשוט להתקשר אלי. וזה כל כך נגע בי. ובכיתי. פשוט ייבבתי בחוסר שליטה. ושמחתי שהכאב מגיע. ואיפשרתי לו קצת לצאת.
ובכל זאת, מיד לאחר מכן חזרתי הביתה ושקעתי לי לתוך פעמון הזכוכית שלי. הסתגרתי. והרגשתי שאני שוקעת. ולא הייתי מסוגלת לעשות כלום כדי לעצור את זה. ואפילו שהפסיכולוגית שלי כתבה לי. זה לא הוציא אותי מזה.
והרגשתי לבד. ממש ממש לבד.
לפעמים צריך שמישהי מבחוץ תזכיר לך שאת לא לבד.
זה עוד יקרה.
אני אנסה להזכיר לעצמי כל הזמן שכל הבחירות שעשיתי לאחרונה נועדו לייצר הזדמנות למשהו טוב יותר. כי מה שקורה עכשיו זה ממש לא מה שאיחלתי לעצמי. או ייחלתי לו.
ולפעמים אני פשוט אהיה אמיצה מספיק לבכות את מה שקורה עכשיו. בלי לפחד. כי אובדן החלום הוא באמת מכאיב נורא. ולפעמים תחושת הבדידות היא באמת קשה מנשוא.
ומעבר לפינה. אי שם. מחכה ההזדמנות. והיא תגיע בבוא הזמן.
למעבר לפוסט הבא - לשמור על סקרנות
למעבר לפוסט הקודם - אולי עוד מעט תגיע הקלה