יושבת לי בסלון. כוס הקפה של אחר הצהריים מונחת על השולחן. מחכה שהקפה יתקרר קצת. היד כמו נשלחת מאליה ומדליקה את המחשב.
מבינה שמהות הטקס הזה הוא העצירה.
השהיה, נשימה, והתבוננות במה שעולה.
ואז, לפעמים, כמו עכשיו, מתגלה לו השקט.
החלון לגינה פתוח. ורוח נעימה מניעה את ענפי הדקל שמולי.
אני מחבבת מאד את הסתיו.
בכלל, עונות המעבר נעימות לי במיוחד. ולא מפריע לי שהן ממש קצרות. לפעמים כמעט לא מורגשות. זה רק גורם לי להעריך אותן, ולשמוח בהן, יותר.
אמא שלי שהייתה נמוכת קומה, תמיד אמרה, כל הדברים הטובים באים בחבילות קטנות.
הילדות לא תהיינה איתי בארבעת הימים הקרובים. זו התוכנית לפחות. מקווה שהפעם זה יתממש.
הפסיכולוגית שלי כבר שבועיים בחו״ל. כתבתי לה, ושיתפתי אותה בחשש שלי מהימים האלה. והיא כתבה לי שהנפש שלי זקוקה לקצת זמן בו אני אחראית רק לעצמי. אני יודעת שהיא צודקת. ואני יודעת גם, שכל מה שיעלה בימים האלה, יהיה מאד משמעותי. גם אם אלה יהיו דברים ממש ממש קשים,
ואני פשוט נוכחת.
מה עשיתי היום? לא יותר מדי.
ניקיתי את הגינה מכל העלים שהצטברו בה, והתפזרו להם לגמרי, ברוח שהייתה בשבוע שעבר.
ואז שטפתי את הדק מאבק.
והיה מין רגע כזה, לפני שהדק התייבש, שהייתה ממש תחושה חורפית בגינה שלי. יכולתי לדמיין שממש לפני רגע ירד גשם. גם השמיים שיתפו פעולה באיזו אפרוריות ששרתה עליהם.
ונתתי אוכל לחתולת הרחוב שאני מנסה לשכנע להשתקע בגינה שלי. אני שמה לה קערה עם אוכל וקערה עם מים כל בוקר. ומדברת אליה. ומנסה לשכנע אותה שאני ממש לא מסוכנת לה.
אתמול היא אפילו נענתה, ונתנה לי ללטף אותה כמה שניות. לפני שהיא נבהלה ממשהו וברחה.
יש בי תקווה קטנה שנצליח לקיים יחסי גומלין מועילים, ושהיא תטפל בכל המזיקים שמסתובבים מדי פעם בגינה. למרות שיש לי תחושה שחיי הרחוב הקשים, גזלו ממנה את צורך הבסיסי במשחקיות וציד, שיש לחתולים.
אני קצת יכולה להבין לליבה.
גם אני מתחילה לגלות את הילדיות שבי, ואת הרצון במשחקיות, ממש רק בתקופה האחרונה. וגם זה קורה רק לעיתים. וממלא אותי פליאה והשתאות.
ואז נסעתי לקנות אוהל. כי האוהל שהיה שייך לנו כמשפחה, נשאר אצל בת הזוג שלי.
ואולי אצטרף לחברים אהובים לקמפינג היום. ואולי בסוף לא ניסע לקמפינג ורק אצטרף אליהם לארוחת ערב. כך או כך יש בי שקט. ויש לי אוהל ברכב. זה משאיר הבטחה לקמפינגים עתידיים אפשריים. ולטבע. ולעוד קצת שקט.
אתמול בערב פגשתי חברה יקרה. המפגשים איתה כל כך יקרי ערך עבורי. זו החברות רבת השנים ביותר שיש לי. ואנחנו נפגשות לעיתים לא קרובות. וכלל לא מדברות בטלפון. וכמעט ולא כותבות זו לזו הודעות. בד״כ רק סביב נסיון לקבוע מפגש נוסף. ועדיין בעת המפגש, הקרבה מיידית. והכל זורם בטבעיות. והיא חזתה בכל השינויים המהותיים שעברתי בשנים האחרונות. היא העדה שלי. והיא כל כך מאמינה בי. ותומכת. וכל מפגש איתה משקף לי את הדרך הארוכה והמשמעותית שעשיתי.
וגם זה ממלא אותי פליאה והשתאות. על כך שאפשר. אפשר לעשות תהליך כזה עמוק של ריפוי. ואפשר לעשות טרנספורמציה, שנדמית ממש בלתי אפשרית בתחילת הדרך.
והתזכורות האלה הן כל כך משמעותיות. והכרחיות להמשך. אפילו שקשה לזכור אותן ברגעי הנפילה הבלתי נמנעים.
כשהילדה שלי השתחררה מאשפוז הגשנו בקשה מיוחד למנהל המחלקה, שהעובדת הסוציאלית שטיפלה בנו, תוכל להמשיך ללוות אותנו באופן פרטי. זה דרש ועדת אתיקה מיוחדת.
הרגשנו שהקשר שהילדה שלנו הצליחה ליצור איתה. והדיוק בו היא הצליחה ללוות אותנו ולתמוך בכל אחת מאיתנו, ממש הכרחי כדי להמשיך בתהליך הריפוי שלנו.
גם ככה יש משהו כמעט אכזרי, באופן בו כל הליווי הרגשי שהילדה שלי קיבלה במחלקה, נקטע באבחה חדה, ברגע שהיא השתחררה. והיא נותרה בסוג של ריק.
ועכשיו היא צריכה לבנות קשרים חדשים. ללא שום ליווי תומך. ולהתמודד עם כל ההסתגלות למסגרת לימודית, לגמרי לבד. אפילו שהיא מקבלת שם טיפול רגשי פרטני. ייקח זמן עד שהקשר ייבנה, ועד שהיא תרגיש שהוא תומך בה באופן דומה לתמיכה שהיא קיבלה.
אז הגשנו בקשה מיוחדת. וקיבלנו את הרושם שהמקרה שלנו מורכב, ויאשרו לנו את הבקשה החריגה. שמרגישה לי ממש לא חריגה. אלא לגמרי ברורה מאליה. וכמעט נדמה הכרחית לכל נער או נערה שמשתחררים מאשפוז.
והיום קיבלנו תשובה שלילית. מנהל המחלקה הסביר, שבשל הסיכוי שהילדה שלי תחזור להתאשפז, זה לא אתי לאפשר למי שעשויה לטפל בה שוב כשהיא תתאשפז, לטפל בה במסגרת פרטית.
ואני חשבתי לעצמי. זה בדיוק הפוך. דווקא אם היא תמשיך לטפל בנו, וללוות אותנו, יקטן הסיכוי שהילדה שלי שוב תתאשפז.
זה יאפשר את זה שהיא תקבל את התמיכה לה היא זקוקה, כדי להתמודד עם הקשיים הרגשיים העצומים שהיא מתמודדת איתם עכשיו.
והרגשתי שאני עומדת להתפרק. וכעסתי. לנוכח מה שהרגיש לי כמו אטימות של מערכת גדולה. והרגשתי חסרת אונים.
שלחתי הודעה לעובדת הסוציאלית, שיתפתי אותה בתחושות שלי, ושאלתי אותה האם יש אפשרות לערער על ההחלטה. עדיין לא קיבלתי תשובה.
אבל בנתיים נרגעתי.
זו המציאות שנכפתה עלינו. היא לא נוחה לי. ולא מדויקת לי. אבל זו המציאות.
והרי זה השיעור שהילדה שלי צריכה ללמוד. שגם כשהמציאות לא נוחה לנו. ונדמית שרירותית. ואפילו מכעיסה או מערערת אותנו מאד. אנחנו צריכים למצוא את הדרך להסתגל אליה. במיוחד אם אין באפשרותנו לשנות אותה. כי המאבק, והמלחמה. וחוסר האונים. מייצרים המון סבל.
ֿאז נמצא פתרון אחר. הפסיכולוגית שלי הבטיחה לי שהיא תעזור לנו למצוא מישהי שתוכל ללוות אותנו. ונכון. אין לה את כל ההכרות איתנו, כמו שיש לעובדת הסוציאלית שליוותה אותנו לכל אורך האשפוז. והיא לא עברה את המבחן של הילדה שלי. כמו שהפסיכולוגית שלי קראה לזה.
אבל אנחנו נעמוד בזה. כבר עמדנו בכל כך הרבה דברים קשים מזה.
שינוי נקודת המבט יכול לשנות הכל.
החלפה של הגישה התבוסתנית והקורבנית בגישה אופטימית.
לא תמיד זה אפשרי. הגישה האופטימית של הפסיכולוגית שלי יכלה להטריף אותי בתקופות שהייתי עמוק בתוך הבור.
אז גם העובדה שזה אפשרי דווקא עכשיו, ממלאת אותי פליאה והשתאות. וגם הכרת תודה.
אין כמו פליאה והשתאות והכרת תודה רגע לפני כמה ימים לבד.
למעבר לפוסט הבא - רגעים של תשומת לב
למעבר לפוסט הקודם - אני עונות השנה