אתמול בת הזוג שלי לשעבר נסעה למדבר. אני חזרתי מאוחר. הבת הגדולה שלי הייתה בדירה שלי. והבת הקטנה החליטה לישון בבית. עם בן אחותי שבא לשמור על הכלבה.
היא התקשרה אלי בערב להגיד לי לילה טוב. והוסיפה. החלטתי לישון בחדר שינה שלכן. בסדר? ונצבט לי הלב בעיקר בשבילה, אבל גם קצת בשבילי. ולא תיקנתי אותה.
היום שיעור בלימודי הפסיכותרפיה ממוקדת גוף שהתחלתי. אנחנו עושים תרגיל בתנועה אורגנית. מקבלים הנחיה לנוע בזרימה, עם כל מה שנולד מתוכנו. תוך תשומת לב לדימויים שעולים. ומיד נולדת בתוכי חרדה. והגוף שלי נעלם. אני מנסה לחזור להרגיש אותו. שמה לב למכנס שנוגע לי ברגל. לרוח הקרירה. לנשימה שלי. אבל כל פעם שהמורה מדריך אותנו, ואני שומעת את הקול שלו, הכל נעלם. ואני מוותרת. ומתישבת. ומסתכלת על כולם מתמסרים לתרגיל. ואני מלטפת לעצמי את הפנים ברכות. ומתמלאת כאב וחמלה. ולוחשת לעצמי בלב. זה תהליך. הכל בסדר. ובסוף התרגיל אני משתפת את הקבוצה. ועולה מתוכי בכי. עמוק. ובלתי נשלט. ומישהי באה לחבק אותי. ומתוך הדמעות והבכי אני משתפת שאולי בחוץ אני בוכה, אבל בפנים אני ממש שמחה שמנגנון ההגנה המוכר של הניתוק לא הגיע לבקר. שאני מרגישה מספיק בטוחה לאפשר לבכי להגיע אפילו מול הקבוצה.
בהפסקה ניגשים כמה לחבק אותי ולספר לי כמה ריגשתי אותם. אפילו בנים. ואני שמחה על החיבוקים. והם מנחמים. אפילו של הבנים. ותחושת אי השייכות שיצאתי איתה מהשיעור יום קודם מתפוגגת לגמרי.
בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי, היא אמרה לי שלא נוכל להיפגש שבוע הבא. ושכמובן אם יהיה משהו דחוף ננסה לתאם משהו. זה היה ממש בתום הפגישה שגם הסתיימה לי במפתיע. ולא הספקתי אפילו להבין איך זה משפיע עלי. רק אמרתי. אבל כשחזרת מהחופש רק עכשיו, אמרת שעכשיו יהיה רצף לאורך זמן. והיא התנצלה. וידעתי שזה יהיה בסדר, ואני אסתדר. אבל כשיצאתי משם התעורר בי כעס. והרגשתי נטושה. והכעס ממשיך ללוות אותי מאז. ומתפרץ בחיי היומיום שלי. גם בעבודה. ובכל פעם שנידמה לי שהוא נרגע. הוא שוב מתעורר. ביתר שאת. ושיתפתי אותה בזה. ושמחתי מאד גם ביכולת שלי לכעוס, וגם ביכולת החדשה הזו לבטא את הכעס הזה, בלי להיבהל שהוא יחריב הכל. ובלי להדחיק אותו. למרות שכעס יכול לבאס ולהרחיק. אני יודעת שנפתור את זה. אבל בנתיים זו תחושה מאד לא נעימה. ויש לי עוד הרבה זמן לחכות איתה עד הפגישה הבאה.
החלטתי להגשים חלום. הזמנתי כמה חברות לטיול עם לינה במדבר. תמיד רציתי. ולא חשבתי שאוכל. מכל כך הרבה סיבות. ופתאום הרגשתי שזה אפשרי. והופתעתי לגלות שכמעט כולן נענו. ואלה שלא יכלו התאכזבו שהן מפסידות. ופתאום הבנתי שהן לא עושות את זה רק בשבילי. רק כדי להגשים לי את החלום. אלא גם הן שמחות ברעיון. ומחכות לטיול. וכל כך הופתעתי. וכל כך שמחתי בגילוי.
לפני יותר משבוע, חלמתי חלום. ובחלום אני בדירה שלי, ומגלה שיש דלת נוספת שלא הבחנתי בה. וכשאני פותחת אותה, אני מגלה שזה עוד חדר שרותים. ואני ממש מופתעת. בת הזוג שלי לשעבר גם שם. מבקרת. ואני אומרת לה בהפתעה. תראי, יש כאן עוד חדר שרותים. אפילו לא ניקיתי אותם אף פעם. ואני מופתעת מכך שהם נקיים. ובאותו חלום אני מסתכלת לגינה. שלא נראית כמו הגינה של הדירה שלי. אלא גינה מאד גדולה. ויש שם ילדים שמשחקים בחוץ. ופתאום מגיע אריה. ואני ממש נבהלת ובטוחה שהוא עומד להרוג אותנו. ורצה לסגור את החלון לגינה. ואיכשהו הוא מצליח להיכנס. לא ברור לי איך. אבל באופן מפתיע הוא ידידותי ולא מסוכן.
הפסיכולוגית שלי הזכירה לי שחלומות על שרותים מלווים אותי לכל אורך הטיפול. ותמיד הם או מאד מלוכלכים, או מקולקלים, או מאד חשופים, אין קירות או שהדלת שבורה. ואני אף פעם בחלומות האלה לא מצליחה למצוא שרותים שבאמת אוכל להשתמש בהם. ופתאום מצאתי שרותים חדשים. והם נקיים אפילו שאף פעם לא ניקיתי אותם. משהו חדש מתגלה. והוא שונה מכל חוויות העבר. אולי מתפנה בתוכי מקום למשהו אחר. וגם האריה שהיה כל כך מפחיד ומאיים אולי בכלל לא כל כך מסוכן אלא ידידותי. אולי כל הדברים שתמיד מתעוררים בתוכי כדי לשמור עלי, והדרך שלהם היא להפחיד אותי, כבר לא מפחידים אותי.
והילדה הגדולה שלי מתהפכת מאד בקלות. המעברים שלה ממצב רוח טוב, והמון קסם ואהבה, להסתגרות, והדיפה וכעס בלתי נשלט, ממש מהירים ומפתיעים. ואני שמה לב שאני כבר לא ניבהלת. זה מאד מבאס אותי. אבל אני יודעת שאני פשוט צריכה לתת לה קצת זמן. והדברים יסתדרו. וגם היא כבר יודעת את זה ולא ניבהלת. וזה הופך הכל ליותר פשוט. כי יש לנו גם כל כך הרבה רגעים של חיבור, ואהבה. ואני גם מצליחה לשמור יותר על הגבולות שלי. ומאפשרת לעצמי להיפגע. ולבטא את זה. ולפעמים צריכה עוד קצת זמן אחרי שהיא כבר מתאוששת. ואני אומרת לה את זה. מה שמאפשר ליחסים שלנו להיות יותר אותנטים ועמוקים. אני כבר לא סופגת. אלא נוכחת במלואי.
הסתיו מביא איתו רוחות של שינוי. והשינוי מבורך. ומייצר תנועה. לצד העצב והכאב על כל מה שאבד. ואני בתשומת לב לדברים. ואני נוכחת.
למעבר לפוסט הבא - רסיסים של אהבה
למעבר לפוסט הקודם - פליאה, השתאות, והכרת תודה
Comentários