שבת בבוקר. יושבת לי בסלון. שקט. הבת הגדולה יצאה לעשות בייביסיטר. הקטנה עדיין ישנה. שעת הקפה חלפה לה ממש מזמן. ואני בודקת מה קורה בתוכי.
הלב שלי מחייך. ועולה על גדותיו מאהבה.
המילים מתקשות להגיע. אבל הפעם זה מתוך התרגשות ושמחה. כל כך הרבה מילים רוצות למצוא את דרכן אל הדף, ודוחפות זו את זו בדרך לשם.
הגשמתי חלום.
נאספנו תשע נשים. במדבר. ליממה של מפגש בין לבבות.
נשים נפלאות. מלאות חום, רוך, ואהבה. שהלב שלהן פתוח.
נשים שעברו ועוברות מסעות בדרך אל עצמן.
חלקן הכירו רק אותי כשהגיעו למפגש. חלקן הכירו כמה נוספות מהקבוצה, מלבדי.
וכולן הגיעו כדי להגשים לי את החלום. וגם על הדרך, בשביל הפוגה לעצמן.
זו הייתה יממה קסומה. בה זכיתי לחבר בין כל העולמות שלי. ונרקמו קשרים. והכל זרם בצורה טבעית. כמו שהדברים יכולים לזרום כשהכוונה טובה ואוהבת. והלב פתוח.
ובישלנו ביחד. וצחקנו ביחד. ובכינו ביחד. וישנו כולנו יחדיו בבקתה אחת. וקמנו בבוקר לראות את הזריחה. ותרגלנו יוגה ביחד. ושלפנו קלפים של אושו, או של ספר תהילים, וקראנו את הפרשנות זו לזו, והיו המון חיבוקים. ושיחות. ובעיקר המון המון חום ואהבה פשוטה.
ואני הייתי מאושרת. הרגשתי שאני הולכת על ענן. הייתי מוקפת באהבה. ורק רציתי שזה יימשך לנצח. אפילו כשדמיינתי את המפגש הזה, לא העליתי בדעתי שהוא יהיה עד כדי כך מושלם.
וזה למרות שבאמצע הלילה התעוררתי. יצאתי מהבקתה לשרותים. ובדרך חזרה, נתקלתי בחבורה של גברים שהיו בדרכם להתקלח. ולבשו תחתונים. הם הגיעו לחאן בלילה, כשאנחנו כבר הלכנו לישון. ולא ראינו אותם קודם. ואני התכווצתי. השפלתי מבט לאדמה. וניסיתי להרגיע את הלב שלי שהתחיל לפעום במהירות, ואת הנשימה שלי שהתקצרה. ולחשתי לעצמי בלב. הכל בסדר. את לא בסכנה. ונכנסתי במהירות לבקתה שלנו ונשכבתי על המזרון שלי שהיה בקצה החדר. קרוב לקיר.
שכבתי על המזרון. והתרכזתי בנשימה. ואמרתי לעצמי. זה כל כך לא מובן מאליו שאת נמצאת כאן. בחדר מלא בנשים שאת כל כך אוהבת. ואת מסוגלת פשוט לישון איתן באותו חדר. ולהרגיש לגמרי בנוח. ושייכת.
והקשבתי לנשימות הרכות והעמוקות שלהן. שכמו היו מסונכרנות. ונרגעתי לאיטי. לקח לי קצת זמן אבל לבסוף נרדמתי.
ובבוקר טיפסנו לגבעה מאחורי החאן לצפות בזריחה. ונשמתי את אויר הבוקר הקריר. ונשכבתי על הקרקע פרושת איברים לספוג את השמש. והרגשתי את האדמה הקרירה מתחת לגופי. ולאט לאט עוד כמה חברות הצטרפו ונשכבו לצידי על הקרקע. והרגשתי מבורכת. ואהובה. ושייכת. הרגשתי שיש לי מקום בעולם הזה. ויש לי משמעות. ויכולתי לגמרי להאמין שאני נמצאת בתוך הלב של החברות היקרות שלי.
והבחנתי בתהליך שעברתי אפילו במהלך המפגש.
כשנפגשנו, נרקם לו מעגל, וכל אחת סיפרה כיצד היא הכירה אותי ומה המשמעות שלי עבורה. התרגשתי מאד מהדברים החמים שנאמרו. והיו דמעות. וחיבוקים.
וגם הרגשתי אי נוחות קלה, מכך שהייתי במרכז העניינים. והכל נסוב סביבי. זה מקום שאני ממש לא מורגלת להיות בו. והתבוננתי בזה בסקרנות.
ולמחרת, חברה אהובה, שהיא מורה מופלאה לקונדליני יוגה, העבירה לנו שיעור יוגה. ובחרה בשבילי בתרגול שמטרתו לפתוח את הלב. היא אמרה שהיא מרגישה שעד כה עבדתי על היסודות, ועל יציבות והתקרקעות, ועכשיו היגיע תורו של הלב.
ואני תרגלתי עם חיוך. חיוך פנימי שהיגיע עמוק מתוך הלב וליווה אותי לאורך כל המפגש.
ובסוף התרגול היא הציעה לי לקבל מתנה מהקבוצה. והסכמתי עם חשש קל, לאור תחושת אי הנוחות הקלה שהרגשתי בערב שלפני. יחד עם בטחון ואמון מלא בקבוצה, ובה.
היא הזמינה אותי לשכב במרכז המעגל, וכולן ישבו סביבי, קרוב קרוב אחת לשניה, ואלי. ושרו לי מנטרה של ריפוי ושלחו לי בליבן איחולים. ופרשו את ידיהן מעלי בשישים מעלות. ונותרו ככה במשך 11 דקות.
ואני שכבתי במרכז המעגל. ובלב שלי התנגן לו המשפט.
אני אהובה. ואני שייכת. שוב ושוב. אני אהובה ואני לגמרי שייכת.
ויכולתי לגמרי להתמסר. לקבל את המינחה היקרה שניתנה לי.
וזה היה כל כך לא מובן מאליו. וכל כך מופלא. ומפעים, שיכולתי להסכים לקבל. ללא תחושת אי נוחות. מתוך אהבה לעצמי. ולהאמין לגמרי בכוונות הטובות של כולן. ובאהבה שלהן. והכי הכי חשוב. להאמין שאני ראויה לכך.
אני כמעט מופתעת שאני אפילו מסוגלת לכתוב את זה.
אני ראויה לאהבה.
כולן כולן כולן ראויות לאהבה. ומי שלא מרגישה ככה ראויה להרגיש שהיא ראויה.
וראויה לעבור מסע כדי להצליח להרגיש את זה. באופן מהותי ועמוק ואמיתי.
ואני, הילדה הדחויה בת השש. שעברה חרם לאורך כמעט כל שנות בית הספר היסודי. שהדפה והרחיקה, שנים רבות, את כל מי שהעזה וניסתה להתקרב אליה,
אספתי קבוצה של חברות.
ושכבתי במרכז המעגל.
וספגתי אהבה.
והרגשתי לגמרי שייכת.
ולגמרי לגמרי ראויה.
תודה לכן חברות אהובות שלי. מילאתן אותי באושר. והגשמתן לי חלום. ואין לי ספק שהרסיסים של המפגש הזה ימשיכו ללוות אותי ולתמוך בי עוד תקופה ארוכה.
ואני ממש מרגישה שמשהו מהותי הישתנה בי. עוד דלת ניפתחה. ואני מלאה סקרנות לגלות מה מחכה לי מעברה השני.
ואני מסוגלת להגיד חברות. ולהרגיש לגמרי קרובה. ולהאמין בקשר בינינו. ובחשיבות שלי בחייכן.
כי בחשיבות שלכן בחיי אני מכירה כבר המון המון זמן.
למעבר לפוסט הבא - מין תקופה כזו.
למעבר לפוסט הקודם - רגעים של תשומת לב