חיפוש
  • Ahimsa

מין תקופה כזו.

זו מין תקופה כזו.


זה מגיע בפתאומיות. בהחבא. במפתיע. דווקא ברגע שהכל מרגיש כבר מאד נינוח וברור ויציב. ואפילו מאושר לרגעים.

ופתאום נידמה שדמיינתי את העליצות שהייתי בה.

פתאום זה לא ממש מסתדר.

איך זה יכול להיות שהרגשתי ככה. הרי זה לגמרי לא הגיוני ולא סביר.

הרבה יותר הגיוני שארגיש כמו שאני מרגישה עכשיו.


אני לבד. לגמרי לבד.


אין לי את מי לשתף בסוף היום. בדברים המרגיזים, והמעליבים והכואבים והמתסכלים, שחוויתי במהלך היום.

עם הדברים המשמחים, שמרחיבים את הלב אפשר להישאר גם לבד. לפחות לכמה זמן. וגם קל לשתף בהם מדי פעם. בשיחות מזדמנות. זה משמח את כולם.


אבל הדברים הקשים. אלה שמעצימים את תחושת הבדידות. הם המאתגרים. הם מציבים מיד מראה שמזכירה לי שאני לבד.


זו מין תקופה כזו שכל מיני כאבים רדומים מתעוררים להם ומבקשים תשומת לב. מרגישים שזו הזדמנות עבורם. דווקא ברגע הכי לא מתאים.

ואולי דווקא הכי כן מתאים.

כי מי רוצה להתעסק בכאבים ברגעים של העליצות והשמחה.


אני והפסיכולוגית שלי מתחבקות פעמיים בכל פגישה. כשאני מגיעה, וכשאני הולכת. לקח לנו הרבה מאד זמן להגיע למבנה הזה.

החיבוקים האלה מלמדים אותי המון על המצב שלי באותו רגע.

בפגישה האחרונה הרגשתי בעיקר מחובקת. לא היה לי מאיפה לחבק בעצמי.

הייתי מחובקת ולא הצלחתי לגמרי להתמסר לזה ולשאוב מזה נחמה. למרות שממש רציתי.

הילדה שבי הייתה שם. נוכחת. הילדה הזו שאף פעם לא הרגישה באמת אהובה. והיום אני מבינה שזה כניראה לא לגמרי קשור לכמה אהבו אותה באמת.


אף פעם? זה לא מדויק. אני משוכנעת שבשנים האחרונות היא הרגישה כמה פעמים לגמרי אהובה, ושייכת וראויה.


אבל בתקופה הזו היא שוכחת.

כאבי העבר חוזרים וצפים ועולים בי וממלאים כל חלל בתוכי.


פתאום עולה בי ההבנה, שכניראה תמיד הייתה שם ברקע, אבל העדפתי להתעלם ממנה, שמעולם גם לא באמת אהבתי.

לא במלואי.

לא עד הסוף.

תמיד הייתה שם איזושהי צרימה.

תמיד הרגשתי שלא יכול להיות שזה הדבר האמיתי והמלא שאמורים להרגיש. חייב להיות שם יותר.

ויחד עם זאת חשבתי שזה כניראה המקסימום שאני מסוגלת. והסתפקתי בזה.

זו הייתה אהבה שמילאה המון צרכים של הנפש שלי. צרכים מפעם. והייתה ניפלאה לתקופה ההיא.

לפחות לא הייתי לבד.


חוויתי ביחד. והקמתי משפחה. והצלחתי להתרומם מהחורבות של הנפש שלי שנרמסה בגיל צעיר.


ועכשיו אני לבד.

כי רציתי יותר. כי סוף סוף האמנתי שאני ראויה ליותר ושאפשר יותר.

עכשיו כשאני לבד אני לא בטוחה שאוכל.

אולי הנפש שלי לא מסוגלת באמת באמת לאהוב. במלואה. אולי משהו שם חסר. משהו נלקח ממני. ואולי לא ישוב לעולם.

ואולי הוא מעולם לא היה שם.


הפסיכולוגית שלי אומרת שהיא בטוחה שאני מסוגלת לאהוב. ושאמצא את האהבה שאני ראויה לה. היא כמובן לא יכולה להבטיח. אבל היא בתוך תוכה משוכנעת.


והיא מזכירה לי שאני אוהבת את הילדות שלי. עד אין קץ.

אז כניראה שאני מסוגלת לאהוב.

ואני לא משתכנעת.

זה לא אותו דבר.


ימים יגידו.

וכרגע חשוב להזכיר לעצמי שגם בלהיות לבד יש ערך רב.

אני מסוגלת לקום וללכת כשלא טוב לי.

ואני מסוגלת להיות לבד.

אף אחד כבר לעולם לא יוכל לפגוע בי.


לקחת נשימה עמוקה.

לזכור שהכל משתנה מרגע לרגע.

עכשיו כואב.

חשוב להיות בזה ולא לברוח, ולא להתנתק.

זה חלק חשוב בתהליך הריפוי.


ואולי הערב אתקשר לחברה ואספר לה איך עבר עלי היום.

ואולי לא.

גם זה וגם זה הן אפשרויות טובות וראויות.

כל עוד הן נעשות מתוך בחירה. ותשומת לב ללב שלי.







38 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa