חיפוש
  • Ahimsa

עוד סערה חלפה

לפעמים זה מרגיש קשה מדי לחיות.

הילדה שלי מרגישה את זה לעיתים ממש קרובות.


כשמרגישים ככה, אז כל כך חשוך, שקשה להיזכר שבסוף השמש תמיד מפציעה.

וגם אם נזכרים, קשה להאמין שזה יקרה שוב.

וגם אם מאמינים, קשה לבטוח בזה, שזה ירגיש מספיק טוב, שזה אולי אפילו ישכנע שכדאי, וראוי ולפעמים גם נעים, לחיות.

וגם אם בוטחים בזה, באותו רגע זה כל כך קשה, וכל כך מייאש, שלא תמיד יש את הכוחות לחכות לרגע הזה שהשמש תחזור.


אתמול הילדה שלי הרגישה ככה. אחרי שבועיים של התדרדרות.

ראיתי את זה קורה, ולא הצלחתי לעשות כלום כדי לעצור את זה.

לפעמים נידמה לי, שכשכדור השלג מתחיל להתגלגל במדרון, לא ניתן לעשות כלום כדי לעצור אותו. הוא חייב להשלים את המהלך שלו, ולהגיע עד התחתית.

ובדרך הוא גדל וגדל, ואוסף עוד ועוד שלג איתו, ונהיה יותר ויותר מאיים ומפחיד.


אני מכירה היטיב את הייאוש שמתלווה לנפילה, הוא גדול במיוחד אחרי שכבר היה טוב.

והתחושה החמוצה של ״אז מה הטעם״ הייתה גם דיירת קבע בתוכי. שנים ארוכות.

מזמן כבר לא הרגשתי אותה.

אבל בשבועיים האחרונים היא הגיעה לבקר אפילו אצלי. פתאום איבדתי את הכוחות. פתאום כל המילים הרכות שאני יודעת למלמל לעצמי בתוכי, לא הועילו.

פתאום ההבנה העמוקה, שהכל משתנה כל הזמן, וכמו שעכשיו רע בצורה בלתי נסבלת, עוד רגע יהיה טוב, לא הועילה.


כי עכשיו רע רע רע, אז מה זה בכלל משנה?


וכשלכל זה התלווה גם פחד נוראי. ותחושה שכל הבחירות שעשיתי אי פעם בחיי היו גרועות. והובילו אותי אל הרגע הזה. זה היה ממש בלתי נסבל.


כבר יצאתי משם.

והפער העצום והבלתי נתפס הזה בין האפילה העמוקה הזו שנדמית כמו אמת מוחלטת, לבין ההבנה שזה רק חלק אחד בתוכי. לצד כל כך הרבה חלקים אחרים. הוא בלתי ניתן לתאור במילים.


גם הילדה שלי כבר יצאה משם.

היא הוציאה את עצמה. אחרי שכל מה שניסיתי לעשות כדי להיות שם בשבילה, לא הועיל. היא הדפה אותי בתוקפנות מכאיבה. ואני רק נותרתי שם. שלווה באופן מפתיע. חוזרת לעצמי בלב על המילים, ״הנפש שלה רוצא להרפא, הנפש שלה רוצה להרפא...״ שוב ושוב ושוב.


הייתי חייבת להאמין בזה. כי אם לא. אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לשנות את זה.


אז חיכיתי בסבלנות.


ולבסוף היא באה אלי, וביקשה שאעזור לה. וביקשה שאחבק אותה. והציעה שניסע לים. וזה מה שעשינו.

והשמש הפציעה.


השקט שמתלווה לשמש שמפציעה, גם הוא בלתי ניתן לתאור במילים.

והכאב שמפנה את מקומו בשניה. כאב עמוק ובלתי נסבל שהיה נידמה שישאר פה לנצח, פתאום נעלם. וזה כל כך מפתיע, כי לפני שניה הוא היה פה. ופתאום הוא נעלם. ובכלל לא ברור כיצד זה קרה. ופתאום מתאפשרת נשימה עמוקה.


היום אני יודעת שכל מה שנדרש זו תנועה. אפילו קטנה. למשל, לבחור לצאת מהמיטה ולהתקלח.

אולי התנועה הזו מאפשרת שינוי של נקודת מבט. אולי זה סוג של רוח, שגורמת לעננים לזוז קצת, ואז נוצר מרווח שדרכו יכולה להיכנס קרן שמש קטנה, בהססנות, לבדוק את השטח, אולי היגיע תורה להגיח.


והתנועה הקטנה הזו מאפשרת עוד תנועה, עוד קצת רוח, עוד תזוזה של עננים. ובסוף השמש מפציעה.


כשנמצאים בתוך זה, עמוק עמוק בתוך זה, כל המילים שכתבתי עד כה מאבדות ממשמעותן. ולא יכולות להועיל. אפילו הזכרון של המילים האלה לא יכול להועיל. אם באמת באמת נמצאים עמוק עמוק בתוך האפילה.

זה חייב להגיע מבפנים.

ואני חייבת להמשיך להאמין שזה יגיע.


אני פתאום נזכרת במשהו שכתבתי לפסיכולוגית שלי לפני חמש שנים,


״אני פתאום מבינה שהסערה הפנימית הזו שלפתע מתעוררת בי לא קשורה באופן ישיר למציאות. זה בכלל לא משנה מה היית כותבת לי או לא כותבת לי. משהו הפעיל את הסערה. משהו שבכלל לא קשור לסערות. ומרגע שהיא יצאה לדרך לא ניתן לעצור אותה. הסערה צריכה להשלים את דרכה באותו אופן בו סערות משלימות את דרכן. ולא משנה מה תגידי או מה תעשי, אולי מלבד המסר החד משמעי שהסערה לא יכולה להעיף אותך או לפגוע בך. את נשארת יציבה ומוגנת עד שהיא תשכך.

וכמו שהיא מופיעה בפתאומיות ללא הרבה סימנים מקדימים, כך היא חולפת. במפתיע. בדיוק כשנכנסים למחסה ומתארגנים לזמן ארוך של התחפרות והסתגרות, פתאום היא חולפת, והשמיים בהירים והשמש זורחת, כאילו שלפני רגע לא התערבל כאן הכל. ואולי רק כמה ענפים שבורים מעידים שבכלל קרה כאן משהו.

ההבנה הזו שהסערה לא רק חולפת בלי קשר לכלום אלא גם מופיעה בלי קשר לכלום. וההגעה שלה כמו גם עזיבתה הן בלתי נמנעות, היא עמוקה ומשמעותית.״


מדהים כמה צריך לחוות את זה שוב ושוב ושוב, כדי באמת להצליח להאמין בזה ברגע האמת.

ואולי צריך ממש להפנים את זה. שהגוף ידע שזה עובר. והנפש תדע שזה חולף. ואז זה יוכל להגיע מבפנים.


אני פה. בשביל הילדה שלי. מחזיקה את האמונה הזו עבורה ברגעים שהיא לא יכולה.

ולשמחתי, הרגעים שאני לא יכולה הולכים וקטנים. אבל יש לי גם מי שמחזיקה את זה עבורי ברגעים האלה. הפסיכולוגית שלי.


עוד סערה חלפה. זה הזמן לאגור כוחות לסערה הבאה שלבטח תגיע. ולהנות מקרני השמש המלטפות. כל עוד הן שם.

שתהיה שבת שלווה ושקטה.

0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa