חיפוש
  • Ahimsa

לפעמים זה ממש בלתי נסבל

עודכן ב: 16 דצמ 2019

אני יושבת בסלון. אזניות באזניים, שומעת שירים.

כמו פעם, כשממש הייתי זקוקה לזה כדי לווסת את עצמי.


הילדה הגדולה שלי ישנה על הספה לידי. כאן היא ישנה הלילה. היא שוב לא מסוגלת ללכת לבית הספר. היא בהתדרדרות. זו התדרדרות שנמשכת כבר כמה זמן.

היו רגעים קצרים במהלך התקופה הזו, רגעים של אור ושל תקווה.

זה מעניין שכשמגיע רגע כזה של תקווה ממש רוצים להאחז בו, ולהאמין שמעכשיו הכל יהיה טוב יותר.

אבל מהר מאד מגיעה שוב נפילה.

הנפילות ארוכות יותר מהרגעים של התקווה. וקשה יותר לצאת מהן. אולי בגלל זה קשה כל כך לשאת אותן.

אם לי כל כך קשה לשאת אותן, זה מכמיר את הלב לחשוב מה הילדה שלי חווה בכל נפילה כזו. אחרי התקווה שהופיעה שם לרגע.


אתמול, כשבאתי לאסוף אותה מהבית השני שלה, היא ארזה את כל החדר שלה בשתי מזוודות גדולות וכמה שקיות כחולות של איקאה, והכניסה הכל לרכב שלי בהתרסה. בלי להגיד כלום. אבל בכעס גדול.

ניסיתי לברר איתה מה זה אומר, והיא רק הדפה אותי בתוקפנות. הבנתי שזה לא הרגע הנכון לנהל את השיחה הזו, ורק אמרתי לה, אנחנו ניסע עכשיו, אבל נצטרך למצוא את הרגע המתאים לדבר על זה.


ובתוך תוכי נבהלתי. ואפילו התמלאתי יאוש. איך אעמוד בזה שעכשיו היא כל הזמן תהיה אצלי? שלא תהיה לי בכלל הפוגה? שהכל באמת באמת יהיה רק עלי?


ומתוך הבהלה הזו, לא הייתי מסוגלת להיות שם בשבילה.

ראיתי איך היא מנסה לצאת מהמקום הזה.

באיזשהו רגע, כשהגענו לדירה, היא אמרה לי, אמא, עוד מעט אני אחזור להיות אוהבת ונחמדה, כמו שאת רוצה.

ואח״כ היא אמרה, עוד מעט אני אוריד את הפח.

ובאיזשהו רגע היא אמרה לי, אמא, עכשיו אני יכולה לדבר. ואני, שהייתי באמצע בישולים, לא הייתי מסוגלת להענות לזה, ואמרתי לה, אולי אחרי שאסיים לבשל, והיא ענתה, בסדר, אבל אולי אח״כ כבר לא אוכל.

וכל כך רציתי להענות לנסיונות שלה להתקרב. ומשהו בתוכי פשוט התנגד וסרב.

והיא ברגישותה האינסופית קלטה את זה.


התנועה בין הנסיון לאסוף את עצמה, לבין הייאוש שאחז בה, שאולי היה ההדהוד של היאוש שאחז בי, ואולי להיפך, הייתה בולטת, ולא הצליחה להוציא אותי מהמקום שהייתי בו.


והיא הלכה והתדרדרה, ואני לא מצאתי בתוכי את הכוח להיות שם בשבילה, בנוכחות אוהבת, ומכילה. כעסתי. ממש ממש כעסתי. על המצב. על המציאות הבלתי נסבלת הזו. על כך שאין לי רגע הפוגה. ובסופו של דבר הכעס הזה יצא גם עליה.

וזהו. זה היה אבוד.


אני נזכרת בדברים שהעו״ס מבית החולים, שעבדה איתנו, תמיד אמרה. שום דבר שקורה אינו הרה גורל. הכל אפשר לתקן. ומנסה למצוא בתוכי חמלה לעצמי.


כמה זה קשה למצוא בתוכי חמלה במיוחד בתקופה הזו. תקופה בה עולה מאד חזק קול קדום בתוכי, קול של הילדה שאמא שלה כל הזמן אמרה לה, ״את כל כך אנוכית, חושבת רק על עצמך, ולא על אף אחד אחר״, וכשהקול הזה עולה, הוא לפעמים משתלט על כל הזירה. ולא נותר מקום לאף קול אחר, בוגר יותר, שיכול להרגיע את הילדה הזו, ולחבק אותה, ולספר לה, שהיא ממש לא אנוכית. שלפעמים היא חושבת על עצמה, וזה בסדר, וטבעי ומובן. ושמותר לה להציב את הגבולות שלה.

כמה קשה לילדה הזו להאמין שמותר לה להציב גבול. ולהגיד עד כאן. במיוחד כשהגבולות שלה נפרצו ע״י מבוגר אנוכי שחשב רק על הצרכים שלו.

כמה קשה לה לאהוב את עצמה, כשאמא שלה אמרה לה כל כך הרבה פעמים, בטון הקר והמרוחק שלה, שהיא ממש אנוכית. כל כך הרבה פעמים שהיא התחילה להאמין שהיא כזו. ושהיא פשוט יודעת מעולה להעמיד פנים שהיא טובה, ואכפת לה מאחרים. אבל בפנים בפנים היא יודעת את האמת. זו העמדת פנים. ויגיע הרגע שכולם יבינו מי היא באמת. אנוכית. שלא אכפת לה מאף אחד אחר, רק מהצרכים של עצמה.

וכשהילדה הזו משתלטת לגמרי על הזירה, היא חייבת שמישהו מבחוץ יספר לה סיפור אחר. כי אין קול אחר שם שיכול לעשות את זה.


בפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוגית שלי,לא ידעתי להסביר מה אני מרגישה, רק יכולתי לספר כמה קשה לי בחיים. וכמה קשה לילדה שלי. וכשלרגע היה לי נידמה שהפסיכולוגית שלי לא מסכימה איתי, הכל התפרק. מבחינתי היא לא אישרה לי שאני בסדר. שמותר לי לחשוב על עצמי במצבים האלה. שמותר לי לרצות הפוגה. שאני לא אנוכית. וקולות העבר השתלטו על הזירה. ושום דבר לא היה שם חוץ מהם, ומהתחושה שאני מקולקלת, ולא ראויה, ואנוכית.

לקח זמן עד שהיא הצליחה להבין מה קורה לי מולה. והצליחה לעשות את כל החיבורים שאיפשרו לי להבין מה קורה. היא הצליחה למשות אותי החוצה.


הקולות הקדומים שלי כבר מזמן לא השתלטו לגמרי על הזירה. זה נורא מפחיד שזה שוב קורה. זו הרגשה שאני טובעת. ואני חייבת שמישהו ישלח ידיים וישלוף אותי החוצה.


צריך לעשות שם עוד עבודת ריפוי. ההבנה לא מספיקה. הקולות עדיין משתלטים. ותחושת הטביעה עדיין מופיעה. לצד חוסר האונים והייאוש.


וזה הופך להיות עוד יותר מורכב עם כל מה שקורה עם הילדה שלי. שצריכה אותי עכשיו. גם כשאני לא מסוגלת.


יש רגעים שנמאס לי. שהכל מרגיש לי יותר מדי. גדול עלי. מי הגה את כל הבלאגן הזה וחשב שאני באמת מסוגלת להתמודד עם זה?


ואז עולה בתוכי קול שאומר. אין לך ברירה.

את תעשי את כל מה שצריך כי פשוט אין לך ברירה.

ואת תמצאי את הלביאה שבתוכך, זו ששומרת על הגורים בחרוף נפש.

ואת תהיי שם בשביל הילדות שלך. שצריכות אותך. ואולי לפעמים תצטרכי לשים את הצרכים שלך רגע בצד. כי אין לך ברירה.

ותלמדי ללקט את הרגעים הקטנים של השקט. כדי לאגור כוחות. וללקק את הפצעים. ולהמשיך הלאה.

ותלמדי להיתמך באהבה של החברות שמקיפות אותך, וכל מי שתומכת בך בדרך. ולאסוף אנרגיה גם משם.

ומתישהו משהו ישתנה וישאר יציב. לא יכול להיות אחרת.

אני חייבת להאמין שגם לי מחכה שם משהו מעבר ללהיות אמא לילדות שלי. ולתמוך בהן במסעות שלהן.

לא ייתכן שלא.







0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa