כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa

חיפוש
  • Ahimsa

רגעים של חסד

עודכן ב: פבר 25

חזרתי הביתה לא מזמן, לאחר שהסעתי את הילדות להסעות שלהן.

פתחתי את הדלת ונכנסתי.

ושקט עמוק אפף אותי. דממה. שכמעט אפשר היה לגעת בה.

עמדתי רגע בדלת, סופגת את השקט לתוכי. ונושמת.


איזה פער בלתי נתפש בין השקט הזה, לבין הסערה העצומה שהרעידה פה הכל, סערה שנמשכה זמן רב, ורק לפני שלושה ימים שככה.

הילדה שלי הצליחה לצאת מהבור.


עד לרגע זה עדיין הרגשתי את שאריות האבק, שנותרו מהסערה, ושקעו להן לאיטן. כי אפילו שהסערה נעלמה בשניה, ובמפתיע, כמו שקורה תמיד, הפעם, הדיה עדיין נותרו בתוכי. והמשיכו ללוות אותי עד לרגע זה ממש. כמו השתנקויות של ילד לאחר בכי ממושך.


אולי כי היציאה מהבור הפעם, לא הייתה פשוטה. וארכה זמן רב. ודרשה נסיונות חוזרים ונשנים.

אולי כי הפעם נדרשה המון סבלנות, יותר מתמיד, ואמונה פנימית, שהיה קשה להחזיק, שגם בפעם הזו, נצליח, בכוחות משותפים, לצאת.


בתוך תוכי ידעתי, שאפילו שהנפילה של הילדה שלי הייתה קשה ועמוקה. ואפילו שהילדה שלי הייתה לגמרי מיואשת. ואפילו שהנפילה הזכירה נפילות עתיקות שכבר מזמן לא פגשנו כמותן. ולמרות שזה היה מפחיד מאד מאד. בתוך תוכי חיה הידיעה שאני צריכה לחכות בסבלנות, שמשהו בתוכה ינוע.


והילדה שלי באמת ביקשה ממני, באיזשהו רגע, עזרה. אבל כל פעם שניסיתי לעזור, בדרך שאני יודעת, ושעזרה בעבר, היא הדפה אותי בתוקפנות. כמעט אכזרית.

ברגע שהמילה הראשונה יצאה מפי. היא אמרה לי, תעזבי אותי. בכעס ואכזבה. וביקשה שאצא מהחדר שלה.


וכל פעם יצאתי בשקט. ולאחר כמה זמן היא שוב קראה לי, וביקשה שאעזור לה.


אמא, תעזרי לי בבקשה.

ואני מנסה.

והיא הודפת.

והלב שלי נשבר.


אז היה לי קשה לא להתייאש. ולא להיבהל. ולא לשכוח שהידיעה הזו נמצאת בתוכי. כי קולות אחרים הסתירו אותה.

מזל שכתבתי לפסיכולוגית שלי שאני לא יודעת מה לעשות, והיא בחוכמתה הזכירה לי וכתבה ״יקרה, פשוט להיות שם בסבלנות. הרגע שבו הצורך שלה, והיכולת שלך יפגשו, יגיע. אולי עוד כמה שעות, אולי עוד כמה ימים. את פשוט תהיי פתוחה לאפשרות שהרגע הזה יגיע. בלי לחץ ובלי מאמץ.״


אז חיכיתי.

כמה קשה, רק לחכות בסבלנות שמשהו ישתנה.

כמה בלתי נסבל לחזות בילדה שלך סובלת, ולדעת שאין באפשרותך לעשות שום דבר, מלבד לחכות. ולהאמין בה ולסמוך עליה, שהיא תדע לבקש את העזרה שהיא זקוקה לה. ולסמוך על עצמך שאת תוכלי לספק אותה.


וזה אכן היגיע. לאחר כמה שעות. ועוד כמה נסיונות כושלים.

היא קראה לי לחדר. ואמרה לי.

אמא, אני צריכה שתקחי אותי ביד ותגידי לי מה לעשות. כמו שהאחות שליוותה אותי במחלקה הייתה עושה, כשהייתי מאושפזת.

למשל, תגידי לי, עכשיו תלכי להתקלח. ותקחי אותי לשם. ואז כשאצא תגידי לי, עכשיו תתלבשי. ותתני לי את הבגדים שאני צריכה ללבוש.

היה לי מאד קל להענות לבקשה שלה. היא הייתה מאד ברורה. ולא הייתי צריכה לנחש למה היא זקוקה. וחשתי הקלה עצומה.

אז עשיתי את זה. והיא הלכה להתקלח.

כשהיא יצאה מהמקלחת, כבר הכל הישתנה.

כבר לא היה צורך שאגיד לה מה לעשות.

הסערה נעלמה כלעומת שבאה.

והערב המשיך עם קרבה גדולה. והמון אהבה. ועשינו דברים שהיא ביקשה ממני. ומאוחר יותר כשיצאנו ביחד להליכה. והיא פתאום הסתכלה עלי בחיוך גדול. ואמרה לי. אמא, אני אוהבת אותך. התמלאתי אהבה בעצמי.

זה היה לי כל כך משמעותי שהלב שלי הצליח לעלות על גדותיו באהבה אליה, כי ימים ארוכים חשתי רק תסכול וכעס.

וזה היה מרפא.


ועדיין לקח לשאריות האבק כמה ימים לשקוע.

משהו בפעם הזו, היה קשה במיוחד.

ואני יודעת, שעכשיו, אני צריכה לאגור כוחות לפעם הבאה. כי הסיכוי גבוה שהפעם הבאה תגיע.


רק עכשיו אני מבינה, כמה אנרגיה נדרשה ממני לוויסות עצמי. כמה כוחות זה שאב ממני לנסות להישאר שקטה מולה.


אתמול פגשתי חברה יקרה, לאחר זמן רב שלא נפגשנו. אני חושבת שהמפגש הזה איפשר לשקט להיכנס. פתאום הרגשתי את הלב שלי שוב פתוח. וזמין. ונגיש לי.

פתאום העולם שוב ניראה מקום שנעים לחיות בו.

והשקט חזר לרפד את תוך תוכי.


רגעים של חסד. זה כל מה שצריך.

לב פתוח ומפגש אנושי, חם וקרוב.

כמה זה הכרחי. ולא מובן מאליו.


ועכשיו כשהילדה שלי חזרה לבית הספר, אני מצליחה לקחת לעצמי זמן של שקט והפוגה בבוקר. לפני שאני נוסעת לעבודה.

אז נכון, לא אחזור לבית ריק. אבל אוכל למצוא את הזמן ההכרחי הזה לעצמי בבקרים.

והעו״ס שליוותה אותנו בזמן האשפוז, ושלא יכולנו להמשיך את הטיפול המשפחתי אצלה, ברגע שהילדה השתחררה מהמחלקה, הודיעה לנו, שהיא התפטרה, ותוכל עכשיו לקבל אותנו באופן פרטי.

אז משהו מתחיל אולי להסתדר. החלקים נופלים למקומם הנכון. ואולי בקרוב, נצליח לשקם גם את הקשר של הילדה שלי עם האקסית שלי.


ואולי אני כן יכולה ומסוגלת להתמודד עם הבלאגן הזה שמישהו ביקום הזה הגה.

אולי יש בי יותר כוחות ממה שאני מסוגלת לדמיין.


רגע של תחושת כוח שעולה מתוכי. רגע מנחם. רגע של חסד.



76 צפיות