החורף מזמין געגוע.
כשקר מאד, מתעורר לו געגוע לחיבוק שמחמם, גם מבחוץ וגם מבפנים.
געגוע להתכרבלות ביחד.
הקור מדגיש את תחושת הבדידות.
הילדה שלי מצאה חתולה והביאה אותה הביתה. למרות ההתנגדות שלי.
אולי היא הרגישה ברגישותה, שבתוך תוכי מתנהל מאבק בין הילדה, שתמיד מצאה חיות פצועות שזקוקות להצלה, וההורים שלה אף פעם לא הרשו לה להכניס אותם הביתה. הילדה שנדרה שכשהיא תגדל אף אחד לא יאסור עליה להציל אף חיה חסרת אונים ונטולת הגנה.
לבין הבוגרת שלמדה להקשיח קצת את ליבה, כי היא הבינה שהמחיר הרגשי על הנסיון להציל כל חיה פצועה הוא גבוה מאד. גבוה מכפי שהיא יכולה לפעמים לשלם.
והחתולה הזו, מתוקה כל כך. ואוהבת ליטופים. ומגרגרת בלי הפסקה. ולצד זה היא חולה. ודורשת הרבה טיפול. ועושה המון בלאגן בבית. וכל הזמן צריך לנקות אחריה. והבית שלי כבר לא מרגיש כמו בית. וכבר לא מריח כמו בית.
ואני מנסה לשכנע את עצמי שכאשר היא תבריא, ותפסיק להיות כזו מעמסה, אפשר יהיה רק להתמסר לאהבה הרבה שהיא מפיצה.
אבל אני גם יודעת שכניראה זה מעבר לכוחותי כרגע לטפל בעוד מישהו.
ואני גם מרגישה שיהיה לי קשה למסור אותה לבית אחר. כי כבר נקשרתי.
ואני שואלת את עצמי כיצד הזמנתי מורכבות נוספת לפתחי? ועוד החלטות. ועוד התלבטויות. ועוד כאבים של הלב?
והילדה שלי? הילדה שלי חייבת ללמוד להקשיח את עצמה גם כן. הבחירות שהיא עושה לטפל בכל מה שסביבה גם כאשר זה מעבר ליכולותיה הנפשיות, מזיקות לה. וסוחטות אותה.
ובכל מקרה כזה, היא לומדת עוד קצת על הגבולות שלה.
וגם אני לומדת על שלי.
לשתינו יש שיעור חשוב בחיים האלה, של זיהוי הגבולות שלנו, ואז פיתוח המסוגלות להציב אותם. עם כל הכאב הכרוך בכך לפעמים.
ואני מבינה לאחרונה שהילדה שלי משתלטת על כל מרחבי החיים שלי. הכול נסוב סביבה. מעבר לזה שהיא נמצאת פה בדירה כל הזמן. גם כשאני עם חברות היא נושא השיחה העיקרי. וגם אצל הפסיכולוגית. וגם בלימודי הפסיכותרפיה, עליה אני מדברת בתרגולים.
אני מרגישה שהחיים שלי נעצרו. ותהליך הריפוי שלי נעצר.
ולפעמים זה כבר ממש בלתי נסבל. ומקומם. ומתסכל. ומכעיס.
ואני מרגישה חנוקה, ומשועבדת.
העו״ס שטיפלה בנו בזמן האשפוז של הילדה שלי, חזרה לטפל בנו. זה מעורר המון תקווה. תקווה לריפוי ושינוי וקבלת עזרה שהייתה כל כך חסרה לנו בחודשים האחרונים מאז שהיא השתחררה.
והיא אמרה, שמה שאצטרך ללמוד זה איך לייצר לעצמי הפוגות שאני כל כך זקוקה להן, בתוך החיים האלה. כשהילדה שלי כל הזמן כאן. בלי לצפות שמשהו ישתנה במציאות, או שהאקסית שלי תוכל להוריד קצת מהנטל.
ואני מבינה שהיא צודקת.
ברגע שאדע לזהות את הגבול, ולהציב אותו. ולקחת לעצמי את הזמן שאני זקוקה לו, בלי להרגיש אשמה, מרחב הנשימה שלי יגדל. והאוויר יפסיק להיות כל כך דחוס. ואני אהיה פחות חנוקה.
וכמו שחברה ללימודים אמרה, אז רגשות הכעס, והטינה והתסכול יוכלו לפנות את מקומם.
ואז אוכל להיות טובה יותר לעצמי וטובה יותר לילדה שלי.
קשה מאד להרגיש רגשות של טינה כלפי הילדה שלי. במיוחד שהיא לא אשמה. העבודה כאן היא שלי.
לפני כמה שעות האקסית שלי לקחה את הילדה שלי מכאן לכמה שעות. הן נוסעות להדלקת נרות אצל ההורים של האקסית שלי. אני גם הוזמנתי, אבל בסופו של דבר החלטתי לא ללכת. אני חייבת הפוגה.
נחתי צהריים. וכשהתעוררתי היא כבר לא הייתה פה.
היה שקט בבית.
אבל הוא לא הצליח לחלחל לתוכי.
אולי בגלל החתולה.
אני לא באמת לבד כאן, אחראית רק לעצמי.
והשיתוק המוכר אחז בי.
השיתוק עוצר הכל. את התנועה הפיזית. ואת התנועה הרגשית. אפילו הכתיבה לא מייצרת כאן תנועה כמו בעבר.
החתולה נמתחת כאן לידי על הספה. מייללת בעדינות. מבקשת ליטופים. מפהקת. ושום רגש לא מתעורר בי מלבד סלידה. אולי בגלל שהריח שלה כל כך לא נעים בגלל שהיא חולה.
ואני מנסה ללחוש לעצמי, זה בסדר. מותר לך להרגיש סלידה.
אני מנסה לאהוב את עצמי ברגע הזה.
ואני לוחשת לעצמי, את עושה הכי טוב שאת יכולה. ואת עושה כל כך הרבה. כל הזמן. והאתגרים שניצבים בפניך כל כך לא פשוטים. ואת כל כך לבד בכל זה, בלי תמיכה. טבעי שתתעייפי מהכל לפעמים. טבעי שתרצי הפוגה.
הפסיכולוגית שלי הציעה לי לנסות לדמיין איזה זמן עתידי שיהיה טוב יותר. ואוכל להסתכל אחורה ולהיזכר בזמן הזה ולא להאמין איך הכל הישתנה. ואיך הייתי חזקה.
אני עדיין לא מסוגלת לעשות את זה.
אולי כי קשה לי אפילו לחשוב מה הייתי רוצה שיהיה. אולי כי קשה לי כרגע לסמוך על עונות השנה.
אבל החורף מזמין געגוע.
זה כמעט בלתי נמנע.
געגוע לשינוי.
געגוע לחום אנושי.
החורף מזכיר שמתישהו יגיע גם האביב.
מחזוריות החיים תימשך. כי אין מי שיוכל לעצור אותה.
וכל מה שנוכח עכשיו, ומכאיב ומעמיס, ישנה צורה ויחלוף. מתישהו.
אבל בנתיים, אני נחושה להנכיח את עצמי בעולם. כבר עכשיו, במיוחד עכשיו. בשבילי ובשביל הילדה שלי.
למעבר לפוסט הבא - שלום לך ילדה קטנה בתוכי
למעבר לפוסט הקודם - רגעים של חסד