אז הילדה שלי לא מצליחה להגיע לבית החולים לאשפוז יום כבר כמעט שבוע. כל נסיונות השכנוע והדרבון עולים בתוהו. היא לא מצליחה למצוא בתוכה את הכוחות לצאת מהמיטה ולנסוע לשם. כמו שהמורה שלי ליוגה אומרת, אין לה מאיפה.
החזרה הביתה לא עמדה בפנטזיות שאולי היו לה. והיא חווה נפילות רבות. אני רואה את היאוש גדל וגדל בתוכה. והיא חוזרת להסתגר. והשיתוק אוחז בה.
מדי פעם יש רגעים טובים יותר. ואפילו רגעים של צחוק. וקרבה. וחיבור מאד גדול. אבל אין בכוחם לפזר את העננים הקודרים שמחשיכים את השמים שלה. ומרגע לרגע הם נהיים יותר ויותר קודרים. עד שנידמה שקרני השמש כבר לא תוכלנה לחדור בעדם לעולם.
ואני מקפידה להציב גבולות ברורים. למרות שזה מאד מפתה לאסוף אותה אלי, ולחבק אותה, ולוותר לה על הכל. כשאני צופה בסבל שלה.
אבל אסור בשלב הזה, בשום אופן, לוותר על הגבולות.
אם היא לא הולכת לבית הספר באשפוז יום, היא לא יכולה לראות טלביזיה.
והיא חייבת להיות שותפה במטלות הבית.
ואני עומדת על כך בתקיפות. וכל פעם אני כמעט מופתעת מחדש שהיא מקבלת את הסמכות שלי.
והילדה שלי סובלת. היא אומרת בכאב עצום. אמא. זה לא שאני רוצה למות. אני פשוט לא רוצה לחיות. אני כל כך רוצה ״לרצות לחיות״, אבל לא מאמינה שאוכל אי פעם להרגיש את זה.
ואני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן. אלה רגעים. אמנם המון רגעים, אבל רק רגעים. זה לא המכלול כולו. יש גם רגעים אחרים.
הפסיכיאטרית התקשרה ביום חמישי ואמרה לי שאם היא לא תתפקד השבוע היא תחזור לאשפוז מלא.
ולא ברור אם אפילו האיום הזה, יצליח לגרור אותה החוצה מהמיטה.
היא אומרת. "אני לא מוכנה שיאיימו עלי". ואפילו שהחלופה הרבה יותר גרועה. לחזור לאשפוז מלא. היא מתעקשת. "אני לא מסוגלת". והיא בוכה. "אני אכנס ללופים של האשפוזים החוזרים. ואני לא אצא משם לעולם". והיא מנסה לגייס את כל יכולות השכנוע שלה, כדי שאסכים שהמקום לא עוזר לה, ושעדיף שהיא תישאר בבית.
ואולי האיום בכל זאת יעבוד.
ואולי עכשיו היא תסכים סוף סוף לקבל טיפול תרופתי.
ואולי לא יהיה מנוס והיא תצטרך לחזור למחלקה.
אולי אפילו יידרש אשפוז כפוי. שוב.
ואני מפנה מקום לנשימה עמוקה שתווסת אותי. זה יהיה בלתי נסבל. אבל אני יכולה לעמוד בזה. אעמוד בכל מה שידרש כדי לעזור לילדה שלי להרגיש טוב יותר. גם אם זה לא יראה לה שזה מה שאני עושה. וגם אם היא תשנא אותי לרגע בדרך. וגם אם היא תהיה משוכנעת שאני פוגעת בה ואני אכזרית כלפיה.
מה שיצטרך לקרות, יקרה.
הייתי איתה עכשיו לבד, ארבעה ימים רצופים. מכל מיני סיבות. והותשתי. והיה לי ברור שאני חייבת הפוגה.
אז עשיתי מעשה ממש יוצא דופן עבורי.
החלטתי לשלוח לכמה חברות הודעה שאני זקוקה להפוגה, ומתכוונת לבלות את היום בתל אביב, ואשמח אם מישהי תוכל להצטרף אלי מתישהו במהלך היום.
שלחתי את לחמי על פני המים. ממקום נקי ושקט. בידיעה שימי שבת הם ימים משפחתיים. וייתכן שאף אחת מהן לא תוכל להתפנות.
זה בפני עצמו היה הישיג מטורף. הייתי כל כך גאה בעצמי.
הכרתי בצורך שלי בעזרה ותמיכה. וביקשתי אותה. בקול ברור ונקי. וידעתי שאשאר שקטה גם אם לא אוכל לקבל אותה. ושזה לא מעיד בשום צורה על האהבה והאכפתיות כלפי.
והופתעתי מאד לגלות שכמה מהן הצליחו למצוא זמן. וביליתי יום נפלא בו פגשתי כמה חברות, חלק ביחד, וחלק בזו אחר זו. וביליתי בחברתן. וכל שעות היום התמלאו במפגשים קרובים ומרגשים. והרגשתי שייכת ומחובקת והתמלאתי בכוחות.
ולרגע הרגשתי לגמרי שלמה. ככה הדברים אמורים להתנהל. ככה הם יכלו להתנהל תמיד, לכל אורך חיי. אילולא נפגעתי. ככה הילדה הקטנה שלי מתנהלת בעולם. היא התגלמות הפוטנציאל שהיה טמון בי ולא מומש, ושמתחיל להתממש ולהתגלות עכשיו גם בתוכי.
ועוד מעט אחזור הביתה.
בלב כבד.
כי בבית יש הרבה מאד מתח ביני לבין בת הזוג שלי.
אולי המתח הזה, שהילדות שלנו קולטות ברגישותן כבר זמן רב, הוא זה שמקשה על ילדתי הגדולה להיות בבית.
נידמה לי שכל פעם שהוא עולה, היא חווה נפילה. אבל אולי אני טועה.
אנחנו מדברות איתן על המתח הזה. והדברים נמצאים על השולחן. ועדיין קשה מאד לשאת אותו.
לפעמים זה מרגיש לי שהחיים שלי מתפרקים. בכל כך הרבה חזיתות. שנדרשים ממני כוחות כמעט בלתי אפשריים כדי להצליח להכיל את כל זה. כאילו מישהו בודק בכמה עוד אוכל לעמוד.
ואז אני מופתעת לגלות כמה נינוחה אני מול זה. ומתמלאת הכרת תודה.
הכרת תודה על הדרך שעשיתי עד שהגעתי לכאן, למקום המדויק הזה.
זה אפשרי. זה ממש אפשרי. לקלף את כל השכבות שהיו שם שנים כל כך רבות. ולחשוף את המהות האמיתית העמוקה והטהורה. ולגלות שיש בי את הכוח לעמוד בזה. לגלות את זה שוב ושוב גם ברגעים שפתאום לרגע החשש מוצא לו סדקים להיכנס דרכם.
תמיד אוכל למלא את עצמי חזרה בכוחות, אוכל שוב לשלוח אל העולם את בקשת העזרה שלי, ולדעת שמה שיצטרך להענות, יענה.
אני בסדר עכשיו. ויודעת שהכל יהיה בסדר. פשוט חייב להיות. לא יכול להיות אחרת.
וחייבת להאמין שיגיע היום שהילדה שלי תתחבר לחיים, ושתינו נתבונן אחורה בהשתאות על הדרך המופלאה שהיא עשתה, ונתמלא בהכרת תודה.
למעבר לפוסט הבא - לקוות שהרגע הבא יהיה טוב יותר
למעבר לפוסט הקודם - לטפס על הר בלי חבל