אני יושבת לי בסלון החשוך כבר חצי שעה, מאפשרת למחשבות שלי לזרום, והדופק שלי מאיץ והנשימה נעתקת. ואז המחשבות נעצרות. והכל נרגע. לכמה רגעים. ומתחיל מחדש.
בשבוע שעבר ראיתי את הסרט ״סולו חופשי״ על מטפס ההרים האמריקאי אלכס הולונד, שמטפס ללא חבל על הרים מטורפים. הסרט השפיע עלי מאד. ואני לא מפסיקה לחשוב עליו. לא ממש היה לי ברור למה הוא משפיע עלי בצורה כזו. זה הרגיש כמשהו עמוק, שהוא מעבר להשפעה המובנת מאליה של הסרט, מעצם היותו סרט מצוין, שממש מעורר בצופה פחד. וגורם לו להיות לגמרי מעורב.
אני חושבת שהבוקר הבנתי.
לאחרונה אני מתבוננת פעמים רבות במהלך היום בהר שלי. בוחנת אותו מכל הכוונים. מנסה לדמיין את עצמי מטפסת עליו. מתכננת את הצעדים. איפה אניח את היד. איך אמשוך את עצמי למעלה. כיצד אייצב את עצמי. האם יהיה מנח בטוח לכף הרגל שלי? האם יעמוד לי כוחי? האם קיימת סכנה אמיתית שאתרסק ואפול?
במהלך הסרט, דיברו הרבה על השפעת הצילום על הטיפוס. אלכס תהה אם צורת הטיפוס שלו משתנה כשהוא יודע שזה מצולם. ובפעם הראשונה שהוא יצא לטיפוס האמיתי, לאחר תקופה ארוכה של אימונים, הוא פרש באמצע. ולא היה ברור אם הפרישה שלו הייתה קשורה לצילום. לצוות המצלם היה ברור שהם חייבים למקם את המצלמות באופן כזה שאלכס לא יראה אותן. למרות שברור שהוא יודע על קיומן, ואי אפשר לגמרי לנטרל את ההשפעה של הידיעה הזו.
הבלוג הזה הוא כלי ריפוי עבורי. אני כותבת, ותובנות עמוקות צצות להן במהלך הכתיבה. תובנות שיכולתי להרגיש שהן שם, יכולתי לראות את הקצוות שלהן מנצנצים ומושכות אותי לרצות לגעת בהן. תובנות שלא הצלחתי להבין במלואן ללא הכתיבה.
ויחד עם זאת, אני לא כותבת רק לעצמי.
יש עיניים נוספות שרואות.
לרוב אלה חברות יקרות שתומכות בי במסע שלי. שעוטפות אותי באהבתן.
אבל יש גם עיניים נוספות. לא מוכרות. שאני בטוחה שגם כוונתן טובה.
יש לכך ערך עצום לדעתי. זה מחייב אותי לא לזייף. זה מחייב אותי לגלות אומץ. ולהתחייב לאמת הפנימית שלי. בלי הקלות. בלי לעגל פינות.
אני חושבת אפילו, שזה מה שמאפשר לתובנות להתגלות.
אם הייתי כותבת רק לעצמי, הקסם הזה אולי לא היה מתרחש.
באפילה הפחד יכול לשלוט באין מפריע.
אבל כשהמילים האלה יוצאות אל האור. כשהשמש מלטפת אותן. ונדרש אומץ רב כדי לכתוב אותן. הפחד נאלץ לפנות את מקומו. ואז מתגלות התובנות העמוקות.
יש מילים שאני לא מסוגלת לשמוע. הן נאמרות ואני מצטמררת. עולה בי תחושת גועל פנימית. וכל הגוף שלי מתכווץ בהתנגדות. כל המילים האלה קשורות למגע. ואינטימיות. ומיניות. ועוררות מינית.
והדופק שלי מאיץ. לא חשבתי שהוא יכול להאיץ מעבר למהירות בה הוא פעם מהרגע שהתחלתי לכתוב.
כשהתחלתי לכתוב, תהיתי אם אצליח לכתוב את המילים לפחות. או אפילו רק להגיד אותן ביני לבין עצמי. אולי רק לחשוב אותן. אבל זה עדיין לא מתאפשר. אולי בעתיד.
מעולם. בכל שנותי. לא חוויתי מגע אינטימי שבו יכולתי להיות חופשיה, משוחררת, ולזרום עם מה שמגיע. לא יכולתי באמת לחוות קירבה פיזית. אפילו לא עם עצמי. לא באופן שהייתי באמת במגע עם התחושות שלי. ואני מתקרבת לגיל חמישים.
אני כותבת את זה, ויכולה לחשוב על הכאב העצום שמתלווה למחשבה הזו לאחרונה. לא יכולה להרגיש את זה כרגע, כשהלב שלי פועם כל כך חזק. אבל יכולה לזכור שאני מרגישה את זה כל הזמן.
פגיעה מינית מאדם כל כך קרוב בגיל כל כך צעיר משבשת כל כך הרבה מנגנונים.
היית מודע לזה כשהשתמשת בי לסיפוק הצרכים שלך? ואם היית מבין את זה, זה היה מונע ממך לעשות את זה?
תחושות הבושה והגועל שמעורר בחילה, שעולות בי כשאני נוגעת בנושא הזה, נועדו לשמור עלי. גם איתן אני צריכה ליצור מערכת יחסים. כמו שיצרתי עם הניתוק. לא לכעוס עליהן. לא לריב איתן. לא לנסות לגרש אותן. זה מה שהפסיכולוגית שלי אומרת.
על השאר אני לא מסוגלת לכתוב עדיין.
רק יצאתי לדרך.
הצבתי רגל אחת ויד אחת על ההר שלי. וטיפסתי כמה צעדים. ועכשיו אני צריכה להתייצב כאן. ולנשום.
במהלך הסרט עשו לאלכס, בדיקת MRI, כדי לבדוק כיצד האמיגדלה שלו מתפקדת. וגילו שהיא מתעוררת רק במצבים ממש קיצוניים. כלומר. אלכס לא מרגיש פחד. כניראה שזה מה שמאפשר לו לטפס.
האמיגדלה שלי עובדת מצויין. אולי אפילו יותר מדי טוב. החרדה שלי מתעוררת פעמים רבות במהלך היום. במיוחד בתקופה האחרונה. כל פעם שאני חושבת על ההר שלי.
אז אני צריכה להתגבר על החרדה כדי להמשיך לטפס.
ואני צריכה לווסת את עצמי. ולהיות קשובה. לא להמשיך לפני שאני לגמרי מוכנה. לפרוש כמו אלכס, אם אני מרגישה שזה מוקדם מדי. ולחזור לזה לאחר כמה אימונים נוספים.
ולהזכיר לעצמי כל הזמן. שאני לא מטפסת בלי חבל. יש לי כל כך הרבה תמיכה. ותמיד תהיה שם מישהי שתתפוס אותי אם אפול. ומישהי שתחבק אותי ותעודד אותי. ומישהי שתמשיך להאמין בי.
ואם אמשיך באומץ. ולא אוותר. אוכל להגיע אל הפסגה. אוכל להחזיר אל החיים שלי נוף חדש ולא מוכר, שאיבדתי בגיל כל כך צעיר.
למעבר לפוסט הבא - להשתאות מהיכולת לבקש עזרה
למעבר לפוסט הקודם - המורכבות המופלאה של החיים
Comments