התעוררתי בארבע בבוקר. בימים האחרונים חזרתי לפגוש את השעה הזו. שכבתי במיטה וכהרגלי בדקתי מה קורה שם בפנים.
המילים נעו שם בתוכי. ולאט לאט התגבשו לרעיונות. והרעיונות הפכו למשפטים . ואז הם התפרקו, ומשפטים חדשים נוצרו.
ואיפשרתי לזה לקרות. והתבוננתי בסקרנות בכל הרעיונות שעלו בעיני רוחי.
חלק פסלתי מיד. בבהלה. אין סיכוי שאכתוב אותם. זה חשוף מדי. פגיע מדי. מוקדם מדי. אולי עוד יגיע היום. והם השתתקו.
וחלק פשוט המשיכו ללבוש ולפשוט צורה.
והבנתי שאין סיכוי שאחזור לישון.
חיכיתי לדחף לכתוב שיתעורר. לבערה הפנימית הזו שחייבת להתפרץ החוצה. והיא לא היגיעה.
ועדיין לא יכולתי לחזור לישון. אז ירדתי למטה.
כוס הקפה השחור כבר ניצבת כאן על השולחן לידי. הטקס המוכר והמרגיע. ואני כותבת מתוך זרימה. לא מתוך התפרצות. סקרנית לראות איזה מהרעיונות שקודם הסתובבו בראשי ימצא את מקומו כאן על הדף. ואיזה יפנה את מקומו. ואולי בכלל יצוצו דברים חדשים לגמרי.
אני אוהבת מאד את השעה הזו. הכל כל כך שקט. והנשימה שלי מלאה ואיטית ושלוה.
כמעט שאין זכר לסערה העצומה שהתחוללה כאן אתמול בערב. רק לפני שעות ספורות.
הילדה שלי חזרה הביתה. קצת מוקדם מהצפוי. בגלל נסיבות שנוצרו במחלקה. היא עדיין באשפוז יום. אבל היא תחזור כל יום הביתה.
אני מרגישה שהיא לגמרי בשלה לשלב הזה. וגם אני. ואני כל כך שמחה שהילדה שלי חזרה לישון בבית.
יצאנו לדרך חדשה. וזה משמח. ומסעיר. ומרגש. וכל כך הרבה אפשרויות נפתחו.
ולצד כל זה קיים גם הרבה מאד חשש.
זה מובן. וטבעי. ומורכב.
החיים מאד מורכבים.
מורכבים-בנויים, מהמון רגעים, סוגים שונים ומשונים של רגעים. מקשת שלמה של רגשות. וכל רגע יכול להעיף למקום אחר לגמרי. הכל יכול להשתנות ברגע.
וזה הופך אותם למורכבים-לא פשוטים. לא חד ממדיים. לא רדודים. עמוקים ומלאים. מלאים בהזדמנויות לאושר. וגם באפשרות לפגוש את הכאב. ואת הבדידות.
ואני כבר מסוגלת לפגוש את המורכבות הזו. ולחיות את החיים במלואם. בחלק גדול מהמקרים...
הניתוק עדיין מגיע לבקר לפעמים. אבל פחות ופחות.
מבן בית ודייר קבע, הוא הפך למכר. שמגיע מדי פעם לביקור. הוא עדיין לא מחכה להזמנה. ומגיע על דעת עצמו. ובכל זאת למדתי לברך אותו בבואו. ולהסביר לו פנים. הכוונה שלו טובה. הוא מרגיש שהוא עדיין צריך לשמור עלי כשהדברים הופכים להיות קשים מנשוא.
אז הילדה שלי מאד מתרגשת לחזור הביתה. ואני משערת שזה גם מאד מורכב לה. איך חוזרים חזרה הביתה. איך היא מוצאת חזרה את מקומה.
ואתמול לאחר כמה שעות של חסד, הייתה התפרצות גדולה. וסערה. וצעקות. ובכי עמוק. והדיפה של כל נסיון שלנו לעזור. והסתגרות בחדר.
זה היה מפתיע. והרגיש כאילו הגיע משום מקום. אבל במחשבה לאחור, היה רצף של ארועים, ואמירות, שהוביל לאט לאט למקום הזה. ואפשר ממש לראות את השביל שנוצר. ואיך פסענו בו אל עבר הסוף הבלתי נמנע.
היא רצתה שניסע לקניון לקנות לה תיק, והייתי עייפה מדי.
ומאוחר יותר אמרתי שאני כל כך שמחה שהיא חזרה הביתה, זה כמעט מרגיש שהכל חזר לקדמותו.
והיא התחרפנה.
כי ברור שכלום לא חזר לקדמותו. היא חזרה הביתה לאחר חוויה קשה ומורכבת של אשפוז. וכלום לעולם לא יחזור לקדמותו. וזה אפילו טוב. כי הקדמותו הזה לא היה ממש מוצלח.
ומשם זה רק הלך והתדרדר.
אם בגלל הסבונים במקלחת שלא היו לה טובים, או איזה בקבוק מים שהיא רצתה ולא מצאה. או כרית שהיא חשבה שהייתה שלה בעבר, והיא רצתה אותה בחזרה.
זה בכלל לא משנה מה.
ורק בדיעבד הבנתי שהיא בעצם בתוך תוכה בדקה, באופן לא מודע, כמה היא שייכת. כמה היא רצויה. וכל דבר היה מבחינתה סימן. וכל ההתנהגות הזו נועדה לבחון האם היא עדיין יכולה לפרוץ את הגבול. האם נאפשר את זה. כמה נצליח לשמור עליו ועליה. וכמה למרות כל ההשתוללות הזו היא אהובה.
ואני חושבת לעצמי. זה בלתי אפשרי בתוך הארועים להיות כל הזמן בעמדה הטיפולית הזו, שמצליחה להבין מאיזה מקום היא פועלת. ומצליחה לשקף לה מה קורה. ומאפשרת לה לבחור בדרך ביטוי אחרת של מה שהיא מרגישה. ובעצם מאפשרת לה בכלל להבין מה היא מרגישה.
וזה דורש לשים בצד את עצמי. את ההשלכות שאני עושה. ולהיות מכווננת לגמרי אליה.
אני אמא שלה. ואדם בפני עצמי. אני לא יכולה להיות המטפלת שלה לאורך כל שעות היום.
וזה בסדר גמור.
וכשהיא תרגע אפשר יהיה לדבר על הדברים. ואולי יקח לה זמן להרגע. וגם זה בסדר. אנחנו לא ממהרות לשום מקום. הדברים יקרו בקצב שלהם, ובאופן הנכון. ואם ניטעה, תמיד נוכל לתקן.
והכי הכי חשוב שאני לא ניבהלת. רוב הזמן... אני נישארת יציבה ונינוחה לנוכח הסערה.
הדאגה עולה לפעמים. וגם החשש. ואני מרגיעה אותם ברכות.
אני לגמרי סומכת על עצמי. ומלאה בבטחון בכוחות שלי וביכולת שלי להכיל את המורכבות הזו של החיים.
וברגעים שזה לא יספיק. ולבטח יהיו רגעים כאלה. יש כל כך הרבה נשים נפלאות שמלוות אותי בדרך. ונכונות להושיט לי יד, ולהזכיר לי כמה אני אהובה, ולכוון אותי. וזה ממש ממש מספיק. אני לא באמת לבד. אפילו שיש הרבה רגעים שאני מרגישה ככה.
ואני מבינה שהילדה שלי בכל רגע ורגע שואלת אותי באופן עקיף, אמא, את אוהבת אותי? באמת באמת? אפילו כשאני ממש ממש לא אוהבת את עצמי?
ואני מזהה את השאלה הרב דורית הזו.
שאלה שגם אני בכל ההשתוללויות שלי, וההדיפות, וההרחקה, שאלתי בתוך תוכי את אמא שלי כל כך הרבה שנים. ולא הרגשתי שאני מקבלת תשובה.
ואני חושבת שגם אמא שלי שאלה את אותה שאלה בדיוק את אמא שלה...
ואני אמשיך להגיד לילדה שלי בכל צורה אפשרית. את אהובה. ורצויה. ושייכת. בקול רם וברור.
ואני יודעת שהמסע האמיתי והעמוק והמהותי ביותר שהילדה שלי תעבור, דומה מאד מאד למסע שאני עושה כבר שנים ארוכות.
מסע שיוביל אותה חזרה אל עצמה. שיאפשר לה לפגוש את עצמה. בעיניים אחרות. רכות ואוהבות. ובהמון חמלה.
מסע שיאפשר לה לחזור לאהוב את עצמה. באמת. במלואה. עם כל המורכבות שלה. שהיא מהות החיים עצמם.
ואולי בדרך היא אפילו תזהה, את טביעות הרגליים שהותרתי, כשפסעתי באותה הדרך בדיוק. לא הרבה זמן לפניה.
למעבר לפוסט הבא - לטפס על הר בלי חבל
למעבר לפוסט הקודם - כששכבות עמוקות ונסתרות מתחילות לבצבץ