ביום חמישי, כשהייתי בדרך לביקור אצל הילדה שלי במחלקה, הרגשתי מחוברת לעצמי מתמיד. וזו הייתה הרגשה מאד נעימה ומחבקת. ידעתי מי אני. הרגשתי כל חלק בתוכי. הרגשתי את הגבולות שלי. הייתי נוכחת במלוא הוויתי. ואפילו שהיה בתוכי המון עצב. עצב שהתחיל לנבוע משכבות עמוקות בתוכי שמתחילות להיות לי נגישות, אחרי שנים שהן היו מוחבאות מתחת לאינסוף שכבות אחרות. התמלאתי תחושה של אופטימיות. הכל מרגיש אפשרי ברגע שכזה.
עצם הכתיבה על זה כבר מאפשרת לנשימה עמוקה להיכנס ולמלא אותי.
ואז הגעתי לילדה שלי. והיא הייתה ברגע של נפילה קשה. והיא הדפה אותי בכל כוחה.
ברגעים כאלה האפשרות שלי לעזור לה מאד מוגבלת. כי היא לא מוכנה בכלל שאני אדבר. וכמובן שהיא גם לא מוכנה לשום מגע פיזי. כל מה שאני יכולה לעשות זה לשבת שם בשקט, להקשיב לתלונות הבלתי פוסקות שלה על כל מה שעשו לה. מה שגורם לכעס וליאוש שלה להתעצם ולהתעצם. ולהתבונן בתחושות שעולות בי. לשים לב מתי זה כבר נהיה לי יותר מדי. מתי אני צריכה לשים גבול.
והיו רגעים שהגבתי. היה לי קשה להיות בשקט מוחלט. ואז היה פיצוץ. ״את לא מבינה שום דבר״, ״אני לא מסוגלת להסביר את עצמי״, ״אני לא יכולה להיות בחברת אנשים״, ״הכל נעלם לי כשאני מדברת איתך״ ובכי קורע לב. מטלטל.
והפער העצום בין האופטימיות שהתעוררה בתוכי בדרך, לבין האפילה העמוקה והיאוש שמתלווה אליה שנתקלתי בהם במחלקה, עורר בי חוסר סבלנות.
והתגובות שלי לא היו מכילות מספיק עבורה. והמצב הרגשי שלה התדרדר. והיא דרשה ממני ללכת.
ואני התמלאתי כאב. ודאגה. וכל הבהירות שהייתה בי לפני כן נעלמה.
התבשרנו השבוע, שהילדה שלנו אמורה לעבור תוך שבועיים לאשפוז יום. ובערך חודש אח״כ להשתחרר. לא בטוח שהיו מגיעים להחלטה הזו אם לא היה נידרש לצמצם את מספר המיטות במחלקה.
ופתאום עלו בי תהיות וחשש. האם היא באמת מוכנה?
והלכתי. מלאה בתחושות של חרטה על כל הדברים שאמרתי, ועל כל אלה שלא הצלחתי להגיד. ותחושת אשמה קשה מנשוא.
וכל הדרך למפגש עם חברה שתכננתי לפגוש באותו ערב, לא הפסקתי לשחזר. ולהצטער. ולכאוב. ולהרגיש שאולי אני לא מספיקה.
ואז הכרחתי את עצמי לשנן שאני לא אחראית למה שהיא מרגישה. ושברור שאעשה גם טעויות. ולא תמיד אצליח להגיד את הדבר הנכון. וגם זה חלק מהתהליך שהוא לגמרי וכולו שלה. והיא תחזור הביתה, ואני אמשיך לעשות הכי טוב שאני יכולה. ומה שיקרה יקרה. אין לי שליטה על הדברים. ואת המסע שלה היא תצטרך לעשות, כך או אחרת. ואין לי אפשרות לקצר לה את הדרך.
כשהגעתי למקום המפגש כתבתי לילדה שלי.
"ילדה שלי אהובה. מצטערת שהביקור נגמר ככה. מצטערת שמשהו בהתנהגות שלי או בדברים שאמרתי עורר אצלך איזה טריגר והיקשה עליך.
זו נסיגה זמנית. ואני בטוחה שתתאוששי ממנה.
אני יכולה להבין כמה זה מפחיד שאולי מה שהובטח לך יילקח ממך. וברור לי שכבר ממש נמאס לך להיות שם.
אבל באמת נישאר לך רק עוד קצת. ותמיד הקצת הזה בסוף הוא הכי קשה.
תזכרי שמחר את מגיעה לסופשבוע. וזה סופשבוע לפני אחרון. פעם כמעט אחרונה שתחזרי למחלקה בסופשבוע.
אני אוהבת אותך מאד מאד ילדה שלי. ויודעת שלמרות שזה לא ניראה ככה עכשיו. יהיו עוד רגעים טובים יותר."
וסופסוף הצלחתי לשחרר. ונרגעתי.
ולמחרת בבוקר, כשהגעתי לקחת את הילדה שלי לסופשבוע. ונכנסתי בחשש לחדר שלה. היא הייתה במקום לגמרי אחר. וחייכה אלי את החיוך הנבוך והביישני שלה, שאני כל כך אוהבת, שמאיר את כל הפנים שלה. והתחבקנו ארוכות.
כמה זה קשה לשחרר את תחושת האחריות ההורית הזו. ולהניח לה לעשות את הדרך שלה. וכמה זה הכרחי.
והסופשבוע בבית מכיל את כל המורכבות. את כל הקצוות. ואת כל קשת הרגשות. וזה מה שמחכה לנו בקרוב ברמה יומיומית, כניראה לתקופה מאד ארוכה. ואנחנו נעמוד בזה. לפעמים טוב יותר. ולפעמים פחות. אבל נעמוד בזה. פשוט כי אין לנו ברירה.
והילדה הקטנה שלנו הצליחה לישון אצל חברה בסופשבוע הזה. איזו דרך היא עשתה בהתגברות על החרדות שלה. אני לא כותבת עליה הרבה. אבל היא במקום ממש ממש טוב. מביאה את עצמה לעולם בטבעיות, כמו שהיא, בלי לחשוש מתגובות של אחרים, או להיות מושפעת מהם. והיא מלאה בשמחת חיים, ומצחיקה. ומלאה באהבה ויודעת לבטא אותה. ואני חושבת איזו דרך עשינו איתה. וכמה אני רגועה לגביה. ויודעת שנתנו לה את כל הכלים שהיא זקוקה להם. והיא תהיה בסדר. ממש ממש בסדר.
והמחשבה שעוברת לי בראש היא. עכשיו כל מה שנותר זה לאפשר גם לילדה הגדולה שלנו למצוא את הדרך שלה. והיא תמצא. ברור לי שהיא תמצא. לא יתכן שלא. לא ייתכן שהיא מלאה בכל כך הרבה יכולות וכוחות וקסם לצד כל האפילה והכאב והיאוש. לא יתכן שניתן לאפילה לנצח.
ואני משננת לעצמי. הנפש שלנו שואפת אל עבר הבריא. היא רוצה ריפוי. כך היה אצלי. וכך יהיה אצלה.
סיימתי השבוע לראות את הסרט על מייקל ג׳קסון. לא הייתי מסוגלת לראות אותו ברצף. ראיתי אותו בחלקים. סרט מטלטל ועוצמתי ומלא בחמלה, למרות שלא חוסכים מהצופים תאורים של כל מה שקרה. סרט חובה לכל הורה לדעתי.
יושבים שני הבחורים המקסימים האלה. רהוטים. אינטיליגנטים. ומתארים את כל מה שקרה. ובולט שאין בהם שום צורך בנקמה. שהם עדיין מלאים באהבה אליו.
והילד שנותר בתוכם ולא גדל, מגיח בחצי חיוך של מבוכה, בשפת גוף, במילים שהם בוחרים. ועלה בי צורך עז לחבק אותם. את הילד הזה בתוכם. התמים. שלא גדל. שכל כך היה צריך שישמרו עליו. ואף אחד לא שמר.
וכמובן שהתאורים של כל מה שמייקל ג׳קסון עשה להם, כשההורים נמצאים לא רחוק, טלטלו אותי. וזעזעו אותי. כצפוי.
מה שהפתיע אותי זה כמה טלטלו אותי גם דברים אחרים.
הרגע שמייקל ג׳קסון מברך אחד מהם לכבוד יום ההולדת שלו. וקורא לו קטנצ׳יק. והוא מלא באהבה. ויש בו איזו אנרגיה שואבת. ויכולתי לגמרי להבין איך אפשר להיסחף לשם. כמה זה מרגש שמישהו כמוהו נותן לך תשומת לב מיוחדת. ומרים אותך מעל כולם. ונותן לך להרגיש שאתה הכי חשוב בעולם.
זה עבד גם עלי. על הילדה הזו בתוכי שעדיין, אפילו היום, מול דמות סמכות, או דמות מבוגרת יותר, רוצה להרגיש מיוחדת. רוצה להרגיש שאוהבים אותה באופן אחר. שנותנים לה תשומת לב מיוחדת. זה נטבע בי. בגיל כל כך צעיר. שזו אהבה. והדהים אותי איך עדיין היום, אחרי כל הדרך שעברתי, הילדה בתוכי מתעוררת, וצועקת גם אני רוצה כזו התייחסות. גם אני רוצה שיאהבו אותי ככה.
ואני חשבתי שהכמיהה הזו נדמה בתוכי לעד...
ואני חושבת על התמימות הזו של ילד. כמה הוא נוח להשפעה. כמה קל לתמרן אותו. מתוך מקום לכאורה אוהב. כמה קל לגרום לו לעשות דברים הרסניים ומכאיבים, בלי שהוא בכלל יבין שזה מה שהוא עושה. ואיזה בלבול וכאוס זה מייצר בין מה מותר ומה אסור. ואיפה הגבול. ומה מותר לדמות מיטיבה לעשות ומה אסור. וכמה הגוף יכול לבגוד בנו. כשרגעים של חוסר אונים יכולים לייצר עונג. ומה המשמעות של העונג הזה אם לאחר מכן מתברר שעשינו משהו אסור. ואיך אפשר לסמוך על האיתותים של הגוף. ואיך אפשר להבדיל בין טוב לרע, אם משהו ממש ממש רע הרגיש כל כך טוב. והייתה שם כל כך הרבה אהבה. שהייתה נעימה. אבל באה לידי ביטוי באופן כל כך מעוות.
והלב שלי נשבר.
ואחרי שנים של הכחשה. ושמירה על מייקל ג׳קסון. הם פתאום החליטו לדבר. ולספר למשפחות שלהם. הם כבר היו בוגרים ונשואים. ואפילו היו להם ילדים.
אחרי שנים שהם סחבו את המשא הזה לגמרי לבד. והוא היה כמו רעל בתוכם. הסוד הנורא הזה. שממלא בבושה. לצד זה שעדיין יש שם כל כך הרבה אהבה.
ואחד מהם מספר על תגובת המשפחה שלו כשהוא סיפר. על האופן שבו הם מיד האמינו. בשניה הם הפכו לעדים. העדים שלא נכחו כשזה קרה. העדים שכל כך הכרחיים לתהליך ההחלמה.
העדים שאין לי במשפחה שלי.
הקושי הזה לקבל שדברים כאלה באמת יכולים לקרות. עד כדי כך שמעדיפים להאמין שזה לא קרה. שזו המצאה. ובכך ממשיכים את הפגיעה. ולא מספקים את הדבר הכי הכי חשוב. את העדות. את התמיכה הבלתי מעורערת.
אפילו שזה בדיעבד. אפילו שאין את פרטי הסיפור. אלא רק את הרשמים שהוא הותיר בנפש ובגוף. רשמים שכניראה לעד לא ימחו.
ואני חושבת על הכאב הנורא והאשמה שמתלווה למחשבה של האמהות בסרט שהן לא שמרו. וכמה זה משמעותי לילדים שלהם.
גם אמא שלי לא שמרה. והיא כבר לא כאן. והיא לעולם לא תוכל לספק לי את התחושה הזו שעכשיו היא שומרת.
ואני מסתובבת עם הכאב הזה. כאב שמגיע משכבות עמוקות בתוכי. שכבות שלא ממש היו נגישות לי עד כה. או שהיו נגישות באופן חלקי ולהרף עין בלבד.
ואני שמחה שהוא מתגלה.
אני שמחה שהשכבות האלה מתחילות לבצבץ.
וכל חלק שנחשף כבר לא מכוסה מיד מחדש. ומאפשר לי להתבונן בו. בתשומת לב. ובהמון חמלה. ולנקות בעדינות את כל הרפש והבוץ שכיסו אותו כל כך הרבה שנים, כדי לשמור עלי.
ואני לוחשת. ברוך הבא. אני שמחה שאתה מרגיש כבר מספיק בטוח להתגלות. מבטיחה להתייחס אליך בעדינות ובהמון אהבה. אתה חלק ממני. וראוי לכל תשומת ליבי. כמו כל החלקים האחרים. היותר נעימים ויותר קלים לעיכול.
ועכשיו כשהשמש תוכל ללטף גם אותך, גם ממך יוכלו לצמוח דברים יפים. וממש בקרוב אוכל לקטוף את הפירות.
למעבר לפוסט הבא - המורכבות המופלאה של החיים
למעבר לפוסט הקודם - מתרגלת גבולות