גבולות. גבולות. גבולות.
בתקופה האחרונה אני שמה לב שאני מציבה המון גבולות. זה מתחיל בתחושת אי נוחות בגוף. קורה משהו שלא מתאים לי. והגוף שלי מאותת. לא קופא. לא מתנתק. מאותת. סומך עלי שאני אשים לב. שאני אשמור על עצמי.
ואז אני מציבה גבול. אני לא נילחצת מזה. אני מציבה את הגבול בנועם. והצד השני מקבל. והגוף שלי נרגע. ואני נושמת לרווחה.
זה קרה מול הפסיכולוגית שלי. ומול העובדת הסוציאלית בבית החולים. ומול בת הזוג שלי. ומול הילדות שלי. זה קורה המון פעמים במהלך היום.
לפעמים אלה דברים ממש פעוטים לכאורה. בת הזוג שלי מדברת איתי בטלפון. היא בדיבורית, ואני בדיבורית. שתינו בנסיעה. והיא לא שומעת אותי. ונוצר מצב שהיא מדברת ללא הפסקה. מונולוג. ואני לא מצליחה להשחיל מילה. ואני מרגישה את המתח ניבנה בתוכי.
פעם הייתי נושמת עמוק. ומרגיעה את עצמי. ומחכה שהשיחה תיגמר.
הפעם אמרתי לה. קשה לי לדבר איתך ככה, כשאת לא שומעת אותי ואני לא מצליחה להשתתף בשיחה. אולי נחכה שניפגש ונדבר פנים אל פנים. והיא הסכימה.
והנינוחות הפנימית היגיעה תוך שניה. הגוף שלי הודה לי. ואני כל כך שמחתי על היכולת החדשה הזו שאני מתרגלת.
והרגע הכי משמעותי היה שהצלחתי להציב גבול מול חברה. חברה יקרה שמודעת לתהליך הריפוי שלי.
לא ניסיתי לרצות. משהו שהיא ביקשה ממני, ומיד הסכמתי, לא התאים לי. לא הסתדר. והייתי מסוגלת להתקשר אליה ולהסביר לה שזה לא מסתדר. והיא קיבלה את זה. ואני נרגעתי. ואח״כ כשנפגשנו, התפעלנו שתינו ביחד מהיכולת החדשה הזו. ומהאופן בו עשיתי את זה.
ואני חושבת. ואו. כמה רגעים כאלה קורים. כמה גבולות אני מציבה בזמן האחרון. וזה לא שאני משתעשעת לי בהצבת גבולות. ומציבה אותם גם במקומות שאין בהם צורך. כניראה מאז ומעולם קרו לי אינספור מקרים בהם הייתי צריכה להציב גבול. ולא עשיתי את זה. פשוט שרדתי את אי הנוחות. חיכיתי שהיא תעבור. ידעתי שאני מסוגלת לעמוד בזה. לחכות שזה יעבור.
איזה מחירים שילמתי. איך לא שמרתי על עצמי.
ואני מרגישה שקווי המתאר שלי מתחילים להיבנות. אני מתחילה להיות נוכחת בעולם.
אני מפסיקה להיות משהו גמיש, חסר קווי מתאר, שעושה הכל כדי לרצות את הסביבה, כדי להתאים את עצמו, כדי שיאהבו אותו.
אני שומרת על עצמי. אני מרגישה ראויה לכך שאשמור על עצמי. ואני אוהבת את הדמות הזו, בעלת קווי המתאר, שמתחילה להתגבש.
זה נותן לי תחושה של בטחון. וכוח. יש בי את היכולת לשמור על עצמי.
אני לא צריכה לחכות שמישהו מבחוץ אולי ישים לב שהגבול שלי נפרץ וישמור עלי אם יתאים לו.
אני מסוגלת לזהות את התחושה ולהציב את הגבול. בשקט. בנחת. בנוכחות מלאה. באהבה עצמית. ובידיעה שזה רק מעמיק ומעשיר את הקשר עם האחר. הופך אותו ליותר אמיתי ומאפשר יותר קרבה.
בפגישה האחרונה עם העובדת הסוציאלית בבית החולים, בת הזוג שלי דיברה על הגעגוע שיש לה לקשר שהיה לנו פעם. ואיך היא תמיד דימיינה אותנו מזדקנות ביחד, ועכשיו היא כבר לא בטוחה שזה יקרה.
והעובדת הסוציאלית ניסתה לברר איתנו פרטים לגבי הקירבה הפיזית שיש בינינו. והציעה שאולי ניגע בדברים בטיפול איתה. שזה לא חייב להיות שחור ולבן. שאולי אפשר למצוא משהו בתווך.
היא השתמשה במילים שמעוררות בי מיד את הטריגרים ומכניסות אותי למערבולת רגשית.
יש מילים מסוימות, או נושאים מסוימים, שקשורים לגוף, ולמגע, ולקרבה פיזית, ולאינטימיות, שאני לא מסוגלת לשאת.
פעם הייתי מיד מתנתקת. הפעם נשארתי. הייתי שם במלואי. והרגשתי את המערבולת סוערת בתוכי ומאיימת לשאוב אותי לתוכה.
היא שמה לב, ושאלה אותי מה קורה. הסברתי לה. הצבתי גבול. אמרתי לה שאלה נושאים שדורשים המון בטחון בקשר. שאני לא יכולה להתעסק בהם שם. שאפילו עם הפסיכולוגית שלי אנחנו פוסעות ממש בזהירות בתוך שדה המוקשים הזה, והרבה פעמים נסוגות כי זה יותר מדי בשבילי.
והיא התפעלה מאד מכך שלא התנתקתי. ושהצבתי לה גבול ברור. והתנצלה על כך שהיא דרכה ברגל גסה במקום כל כך עדין.
ואני רק רציתי שהלב שלי יפסיק לפעום כל כך מהר ובעוצמה. ושהמערבולת בתוכי תרגע.
זה לקח עוד כמה שעות. ובסוף נרגעתי. ויכולתי גם אני להתפעל מזה שהצבתי את הגבול. במקום שמרגיש לי כל כך מסוכן. ומפעיל אותי בעוצמות כל כך גבוהות.
הפסיכולוגית שלי אמרה שעד שלא אדע להציב את הגבולות ולשמור על עצמי לא נוכל להתקדם אפילו צעד אחד בכל הנושאים האלה שאני אפילו לא מסוגלת להזכיר בשמם.
ואני מבינה כמה הצבת הגבולות האלה מהותית מול הילדה שלי. כמה היא זקוקה לזה. ואיך היא מיד מתיישרת מול זה ומוצאת פתרונות שמאפשרים לה להרגע. כמה הנפרדות הזו הכרחית. ומאפשרת לה למצוא גם את עצמה. ולזהות את קווי המתאר שלה.
לפני שבוע, כשלקחתי את הילדה שלי לסופשבוע, היא סיפרה לי שהיא הבינה מה היעוד שלה. היא עוברת את כל המסע הזה, כדי שהיא תוכל לחזור אל אותה מחלקה בדיוק ולעזור לילדים שם לעבור את המסע שלהם באופן יותר מלא. היא אמרה לי שלא לכל הילדים יש מי שיעזור להם בדרך כמו שאני עוזרת לה. והיא תוכל לעזור להם. התרגשתי עד דמעות. ואמרתי לה שגם אני מרגישה שאני עברתי וממשיכה לעבור את המסע שלי כדי להיות שם בשבילה באופן יותר נכון. וזה כל כך מרגש אותי שהיא משתמשת באותן מילים בדיוק.
היה רגע של התרגשות עזה של שתינו. ונוצרה קרבה מאד מאד חזקה.
ואני כל כך שמחתי שהילדה שלי מתכננת תוכניות לעתיד. בונה התכוונות. והיעוד שלה קשור בטיפול באנשים אחרים.
ובהזדמנות אחרת, במפגש שהתחיל רע. ויצר הרבה מתח. ונועד לכשלון. והיא כבר כמעט החליטה לוותר על המפגש. פתאום נוצר מהפך. משהו הישתנה. וזה הפך למפגש קרוב ומרגש עם שיחה קרובה ואמיתית ועמוקה.
השינוי קורה אצלה. בשניה. בין רגע היא עוברת ממצב של כעס ורצון לשבור את הכלים למצב של שיתוף פעולה. וחיפוש פתרון. אפילו המראה שלה משתנה. זה קורה כל כך מהר. וזה כל כך לא צפוי. ואין שום סימנים מקדימים. שזה פשוט מפתיע אותי כל פעם מחדש. ואני צריכה להזכיר לעצמי ברגעי המשבר האלה שזה יכול לקרות. שאני פשוט צריכה לחכות בסבלנות. בשקט. בלי להילחץ. ולסמוך עליה שמשהו ישתנה. שהיא תעשה בחירה. והטרנספורמציה תקרה לנגד עיני. מזחל לפרפר. בשניה.
אז הילדה שלי מתקדמת. ויש עוד כל כך הרבה רגעים של משבר וסבל בדרך. והיא מתרגלת את המעברים מסבל לשקט ואפילו שמחה. כמו שאני מתרגלת את הגבולות. זה רק צריך לצבור מסה קריטית, עד שהיא לגמרי תאמין בכוחות שלה וביכולת שלה לעשות את השינוי. ולא תשכח את זה בשניה שהיא נופלת.
ואני גם מתרגלת את האמון ביכולת שלה לעשות את זה. כי ככל שאני נישארת יותר שקטה, ומלאה בבטחון שזה יקרה. זה קורה יותר מהר.
ועוד מעט היא תגיע הביתה. לסופשבוע ארוך. כי אחותה חוגגת בת מצווה בסוף השבוע הזה.
אין לי ספק שזה הולך להיות סופשבוע מאתגר. אין לי ספק שיהיו קונפליקטים. יהיה לילדה הבכורה שלי קשה לתת את המקום לאחותה. ויהיה לאחותה קשה לתמרן בין הרצון לקבל את כל תשומת הלב, גם מאחותה הגדולה. לבין המציאות שלא תמיד תאפשר את זה.
ואני נושמת עמוק. ויודעת שאני רק צריכה להמשיך להקשיב לעצמי. ולמורה הפנימית בתוכי. שיודעת. יודעת מה נכון לעשות בכל רגע ורגע. אם אני רק נישארת שקטה. ונוכחת. ולא נילחצת. וממשיכה לצייר את קווי המתאר שלי ללא הפסקה. ובכך מזכירה לעצמי מי אני באמת.
למעבר לפוסט הבא - כששכבות עמוקות ונסתרות מתחילות לבצבץ
למעבר לפוסט הקודם - ללבלב מתוך הכאב