השבוע כשנסעתי לקורס יוגה שמתי לב שמשהו בי היה באותו זמן מאד חשוף. נסעתי והרגשתי את האנרגיה של הנהגים שנסעו בפראות, ועקפו ונידחפו. הרגשתי את הסטרס שלהם. הרגשתי שהוא מחלחל לתוכי. והצטערתי עבורם שהם מרגישים ככה.
וכשהגעתי לשיעור, פגשתי את אחד החברים שלי בקורס, והוא היה מאד מאד מדוכדך. וחיבקתי אותו, ועלו בי דמעות. ממש יכולתי להרגיש את הכאב שלו. והוא חילחל לתוכי. ומילא אותי.
ולצד זה שהמקום החשוף הזה היה לי מאד מאד נעים. כי הרגשתי שמשהו בי מאד פתוח אל העולם. כל כך שונה מהניתוק המוכר. הבנתי גם שאני צריכה לשים לב. שכדאי שאבחר למה אני מאפשרת להיכנס לתוכי ולמה לא. שאני צריכה לבצע הפרדה. המורה שלי ליוגה אמרה שאני צריכה לבצע אוסמוזה. לברור מה יכול להיכנס ובאיזה קצב.
זה כבר עבר מאז. אבל זה איפשר לי הצצה.
גם למה שהילדה שלי מרגישה. כשהיא כל כך חשופה. והכל ניכנס אליה. ללא שום אוסמוזה. והיא לא מצליחה לחסום, או לברור. וכמה זה יכול להכאיב. כשכל צער העולם נכנס פנימה. ועכשיו צריך לשאת אותו. בלי יכולת ויסות.
וגם לחיות שיכולה להיות בי. איזושהי איכות אחרת. איכות של הורדת מחסומים בצורה מבוקרת ומדודה.
תחושת החיות הזו מזינה את הכמיהה. הפסיכולוגית שלי אומרת שהכמיהה הזו מגיעה ממקום בריא ועמוק בתוך הנפש שלי.
ואתמול ראיתי את הסרט ״טריפ של חמלה״. והיה חלק בסרט שבו הבחור שנפגע מינית מאביו, מדבר בכאב עצום על הנער שנפגע, בגוף שלישי. ואומר משהו בסגנון, כניראה שאם זה קרה לנחום זה היגיע לו. היגיע לו שיפגעו בו ככה. היגיע לו שיכאיבו לו ככה. אני כבר לא זוכרת את הנוסח המדויק. ואני בטוחה שאראה את הסרט שוב. אבל מה שקרה לי באותו רגע זה שבכי עמוק ומטלטל עלה מתוכי. והדמעות פשוט זרמו ממני. זה לא היה בכי שקט. זו הייתה קינה.
ונחום נשכב על הרצפה, ואחד משני המטפלים שליוו אותו התיישב לצידו ושאל אותו אם הוא רוצה שהוא יאחז בו. אני לא זוכרת אם נחום ענה. אבל המטפל פשוט רכן אליו ועטף אותו וחיבק אותו. תוך כדי שנחום בוכה.
והכאב יצא ממני בגלים. וכל מה שרציתי זה שגם הפסיכולוגית שלי תהיה לצידי. עדה לכאב שלי. כל כך מבינה אותו לעומק. רציתי שגם היא תעטוף אותי. אבל היא לא הייתה שם.
וחברה שהייתה איתי בסרט, הסתובבה אלי באותו רגע, ונתנה לי יד. וזה היה כל כך משמעותי.
ורגע אח״כ התנתקתי. לא רציתי להתנתק. רציתי להמשיך לבכות. רציתי להזדכך מהכאב הזה שעדיין כל כך נוכח בתוכי.
אבל את המשך הסרט ראיתי מנותקת. זה עדיין היה מטלטל. וחזק. אבל מהראש.
הלילה לאחר הסרט היה מוטרף. הרגשתי שאני חולמת חלומות הזויים ומוטרפים. כאילו שאני לקחתי סם הזיה ונמצאת בטריפ. למרות שמעולם לא הייתי בטריפ, ואני לא יודעת איך זה מרגיש.
אני לא זוכרת כלום מהחלומות. רק את החוויה ההזויה שהתלוותה להם.
אין ספק שהסרט נגע בנקודות עמוקות מאד בתוכי.
אין ספק ששדים התעוררו להם שם.
זה קצת מפתיע אותי. שעדיין יש שם שדים בתוכי. חשבתי שכבר שחררתי את כולם. או לפחות למדתי להכיר את כולם.
והתחושה שאני מסתובבת איתה עכשיו היא, שעדיין יש שם דברים, עמוק עמוק בתוכי. דברים שעוד לא התקרבתי אליהם. דברים שמחכים לתורם בסבלנות.
זה היה אמור להפחיד אותי. אבל באיזה אופן מפתיע אני מרגישה מוכנה. ולא חוששת. מודעת לכוחות שלי. מודעת לתמיכה שסובבת אותי. מרגישה מוחזקת. מבפנים ומבחוץ.
כשחזרתי הביתה אחרי הסרט, שכבתי במיטה ובאיזה אופן אינטואיטיבי אמרתי בקול רם את שמות כל הנשים היקרות בחיי. והרשימה התארכה והתארכה. אולי זה מה שאיפשר לי להרגע.
ואז נזכרתי שקראתי השבוע כתבה על הסרט שעשו על מייקל ג׳קסון. הסרט בו מתוארות הפגיעות האיומות שהוא פגע בילדים. ולפי הכתבה אחד הילדים שהוא כבר בוגר מספר בסרט איך למרות שהוא גדל, והקים משפחה, בתוכו הוא עדיין מרגיש כמו ילד. ילד שמעולם לא גדל.
המשפט הזה נורה כמו חץ אל תוך הלב שלי.
גם אני מרגישה כל הזמן, שלמרות שהחזות שלי בוגרת. והקמתי משפחה. ואני אמא לשתי ילדות מדהימות. ויש לי קריירה מוצלחת מאד. ואני כבר מתקרבת לגיל חמישים. בתוך תוכי אני עדיין ילדה. ילדה קטנה מאד. וככה אני תופסת את עצמי. ואולי בגלל זה אני לא יכולה להתייחס לעצמי כאישה. ואולי בגלל זה ההתייחסות שלי אל ביתי הבכורה היא כילדה. מבחינתי לא ניתן להתקדם מעבר לילדות. אני קפאתי בילדות. אולי אפילו עוד לפני.
כל העולם סביבי התקדם. גם הגוף שלי התקדם. אפילו עשיתי את כל מה שמצופה ממני בעולם. תפקדתי.
אבל הזמן בתוכי קפא אז. ממש מזמן. ולא התקדם.
והילדה הזו צריכה אמא. אמא שתראה. אמא שתשמור. אמא שלא תאפשר לדבר הנורא הזה לקרות. אמא שתהיה עדה לכאב. הילדה הזו צריכה את אותה אמא שאף פעם לא הייתה שם. ואולי אז הזמן יפשיר. והילדה תוכל לגדול. והזמן בתוכי יתאים את עצמו לזמן שמחוצה לי. ואולי אז כל השדים ישתחררו. ואולי אז ארגיש שלמה.
זה כל כך משמעותי למצוא אחים ואחיות לכאב. כאלה שבאמת באמת מבינים. לעומק. עד עמקי נשמתם. שבכלל לא זקוקים למילים כדי להבין. מספיק מבט בעיניים. כדי לראות את כל הכאב שטמון שם. מבט שאומר. אני רואה. אני יודעת. ממש ממש יודעת.
כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, בכלל רציתי לכתוב על הילדה שלי. ועל השיפור שחל במצבה. ועל השיחה המרגשת שהייתה לי איתה הבוקר כשלקחתי אותה מהמחלקה לסופשבוע מלא.
אבל עכשיו זה לא מרגיש לי מתאים לפוסט הזה.
מרגיש לי שאני נמצאת ברגע מקודש. רגע של חיבור עמוק ואמיתי לעצמי. רגע של עוצמה.
זה מדהים לאן הנפש שלי יכולה לקחת אותי. אני רק צריכה לשחרר ולאפשר לה.
אולי אכתוב שוב בהמשך.
למעבר לפוסט הבא - מתרגלת גבולות
למעבר לפוסט הקודם - בואו נדבר על גבולות