חיפוש
  • Ahimsa

בואו נדבר על גבולות

כשעברתי פגיעה בגיל כל כך צעיר, הגבולות שלי נרמסו.

ורק בתקופה האחרונה אני מתחילה ממש ממש להבין, לעומק, את ההשלכות ההרסניות של זה, על היכולת שלי לשמור על עצמי. ולהציב גבול.


זה לא שהנושא לא דובר בעבר. זה לא שלא הבנתי את זה בראש. ואפילו בגוף, בכמה מקרים סוערים שטלטלו אותי, שעל חלקם גם כתבתי פה בבלוג, כשהגבול שלי נפרץ, באופן כזה או אחר.

אבל עד עכשיו לא באמת הצלחתי לעשות עבודה ממש ממש משמעותית עם זה. כל פעם נגעתי בזה, אבל לא הלכתי עם זה עד הסוף.


לאחרונה, כל נושא הקושי שלי להציב גבולות לילדה שלי, צף ועלה.

הקושי שלי להציב לה גבולות לא באמת קשור לפגיעה. הוא מגיע ממרחבים אחרים לגמרי.

אבל הרגעים בהם אני מאלצת את עצמי לעשות דברים שהיא מבקשת ממני, כמו למשל בינג׳ על סידרה שהיא רוצה לראות איתי, ואני מסוגלת להכיל רק פרק או שניים ובכל זאת רואה איתה רצף בלתי נסבל של פרקים. או הויתור המוחלט על הצרכים שלי בסופי שבוע כשהיא מגיעה הביתה. הרגעים האלה לגמרי לגמרי קשורים לחוסר היכולת שלי לזהות שהגבול שלי נפרץ, וגם אם אני מזהה, לחוסר היכולת שלי להציב אותו.


מאז שאני זוכרת את עצמי, לא הייתי מסוגלת לסרב לענות על שאלה ישירה ששאלו אותי. גם אם היא הייתה מאד אישית, ואפילו שכל הקולות בתוכי צרחו. אל תעני. לא הייתי מסוגלת לסרב. במיוחד מול אנשים שהיו לי משמעותיים, או במערכות יחסים בהם הייתי בעמדה הפגיעה יותר.


הגבול שלי שנרמס, לא הצליח להשתקם. אני לא הרגשתי שמותר לי להציב אותו. אני בכלל לא שמעתי את הקולות הפנימיים שזעקו שזה לא נעים לי.

הקול ששלט זה הקול שאמר, לא נורא. עוד מעט זה יעבור. את מסוגלת לשאת את זה.


הקול הזה לגמרי שייך לפגיעה. והיום אני כבר שמה לב שהוא עולה גם מול הילדה שלי. גם בסיטואציות שבכלל לא משחזרות את הפגיעה. פשוט קורה משהו שלא נעים לי. ובמקום לזהות את זה ולהציב גבול. אני שורדת את זה. מחזיקה מעמד עד שזה יעבור.


והיאוש שאחז בי בשבוע שעבר, ואובדן התקווה, חיזקו אצלי את התחושה שזו האחריות שלי לעזור לילדה שלי לשמור על עצמה רגועה. ולעשות הכל כדי שהיא לא תתפרץ. כדי שהשקט יישמר.

ועכשיו אני מבינה שזה לא לטובתי, ובטח ובטח שלא לטובתה.

זה גרם לי להרגיש מתוסכלת וממורמרת. זה גרם לי לכעוס על הילדה שלי. זה גרם לי להזדקק להפוגה ממנה.


ולאחרונה הצלחתי כמה פעמים להציב גבול. זה קרה בסביבה בטוחה. ומה שהיה הכי משמעותי, זה שהצלחתי תוך כדי הארוע לזהות את ההתנגדות שעלתה לי בגוף. את ההתכווצות. משהו הרגיש לי לא נכון ולא מתאים. ולא רק שזיהיתי את זה. הצלחתי גם לבטא את זה. והצבתי גבול. באופן נחרץ וברור.


והיום רציתי להציב גבול מול העובדת הסוציאלית שאנחנו פוגשות פעם בשבוע להדרכת הורים. רציתי להסביר לה שיש נושאים מסוימים שקשורים לטיפול האישי שלי, שעולים לפעמים בפגישות איתה, אבל לא מתאימים לשם. נושאים שגם אם הם עולים, אני רוצה וצריכה לעבוד עליהם בטיפול האישי. נושאים שקשורים ישירות לפגיעה, והם עמוקים, וכואבים, דורשים מערכת יחסים בטוחה ומעמיקה כמו שיש לי עם הפסיכולוגית שלי. ואין לי איתה.


וחששתי מהמפגש הזה. הרגשתי שזה גבול שאני צריכה להציב, אבל לא הייתי בטוחה שאוכל.


ואז הפסיכולוגית שלי כתבה לי, ״מה שחשוב זה שתרגישי מה מתאים לך, וכשתרגישי שזה לא מתאים תגידי, את לא צריכה להחליט מראש״ ולאחר מכן הוסיפה ״אני יודעת שאת יודעת היטיב עכשיו להרגיש מה מתאים לך ומה לא. וחשוב שתקשיבי ותעזי להגיד״


ובאותו רגע התחדדה בתוכי ההכרה שזה נכון. אני כבר יודעת להרגיש. באותו רגע. הגוף שלי מאותת לי. זה לא מתאים. ולא נכון לי. ואני רק צריכה להיות קשובה לו. ואז להעיז ולהגיד. וגם המשפט ״את מסוגלת לשאת את זה״ יכול לשמש איתות שכניראה היגיע מין רגע שכזה.


והצלחתי. זה היה לי ממש ממש קשה. ואחרי שאמרתי רעדתי בכל הגוף. רעד כזה בכל הגוף תמיד מאותת לי שמשהו מאד עמוק ומשמעותי יצא.


והגעתי לבקר את הילדה שלי היום בתחושה אחרת לגמרי. חזרה תחושת ידיעה עמוקה שאני יודעת מה לעשות. ואיתה חזר גם סוג של שקט. שקט מהוסס אמנם. אבל שקט. והביקור היה אחר לגמרי. ופתאום היו שוב רגעים של קשב אצלה, שאיפשרו לי לדבר איתה על דברים חשובים. כמו נפרדות. ואיך שכולנו צריכות ללמוד לא לפחד מכעס. גם להביע אותו, וגם להכיל אותו בלי להיבהל כשהוא מבוטא מולנו.


ושמתי לב שגם הנשימה חזרה. עדיין לא לגמרי. עדיין יש העתקות נשימה מדי פעם. אבל משהו מהותי לגמרי הישתנה.


ואני מודה לגוף שלי שחזר לאותת לי ולדבר איתי אחרי כל כך הרבה שנים של שקט. ואני מבטיחה לנסות ולהקשיב ככל יכולתי. ולהעז להציב את הגבול ולשמור על עצמי.

שיקום היכולת שלי להציב גבול, זה הצעד הראשון והמהותי ביותר בכינון מערכת יחסים מחודשת איתו.


זה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה דברים צריך לשקם בעקבות פגיעה שכזו.

כל פעם נידמה שהינה ריפאתי הכל, ומשהו חדש ועמוק ומהותי נוסף שדורש תשומת לב וריפוי, מתגלה.

ויחד עם זאת, זה מפעים ומרגש אותי כל הזמן שאפשר לשקם, ולרפא ולתקן.

זה מאפשר לתקווה לחזור להתגורר בתוכי.

תקווה ואמונה שגם הילדה שלי יכולה לעשות את הדרך שלה לריפוי.

והמסע שלי יהדהד לתוכה ויחזק אותה בדרכה.









47 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa