״בטוחה שתחזרי למקום השקט שהיית בו״ כתבה לי הפסיכולוגית שלי. ואני ניסיתי לדמיין את הטון הרך שהיה מתלווה למשפט לו הייתה אומרת לי אותו פנים אל פנים.
ובהזדמנות אחרת היא שלחה לי חיבוק וכתבה שהיא מקווה שהנשימה תחזור כמה שיותר מהר.
והמורה שלי ליוגה כתבה לי ״מחבקת אותך ונושמת איתך כדי לתמוך בך להתחבר שוב לאמונה ולתקווה, ככוח מניע בתוכך והחוצה, ולהרפות דאגה מפני העתיד העלום והבלתי נודע״
והנשימה שלי נעתקת כל כמה רגעים. והשקט נעלם, אולי הוא המשיך לו בדרכו. ברור לי שהוא ישוב. אבל אין לדעת מתי. וכרגע רע מנשוא. אז אני מנותקת. חלק גדול מהזמן. ואני לא מצליחה לנשום עמוק.
אמא שלי כתבה לי פעם לצבא, לאחר משבר קשה שחוויתי, שעכשיו כל כך רע, שכל המילים המנחמות לא יוכלו לעזור. וזה היה לי כל כך מדויק.
עכשיו אני מרגישה שאני רק צריכה עדים לכאב. אני לא צריכה שיעודדו אותי. או יציעו לי אפשרויות להקלה. או שיחזיקו עבורי את התקווה.
אולי בגלל שלא היו עדים לכאב ההוא הקדום של הפגיעה.
אני צריכה שאמא שלי תהיה פה. ותחבק אותי. ותגיד לי שברור שכשכל כך כואב, ומפחיד ומייאש המילים לא יכולות לעזור. שאני אוכל לראות בעיניים שלה שהיא רואה. והיא יודעת. והיא מבינה. אבל אמא שלי לא פה. וגם כשהיא הייתה פה לרוב לא ראיתי את זה בעיניים שלה.
עכשיו זה לא הרגע לחשוב על ההמשך. הוא ממילא יגיע מאליו.
עכשיו זה הרגע להיות בזה. ולתת לכאב לעבור דרכי. לא להיבהל ממנו. להרכין ראש, ולחכות עד יעבור זעם.
אני ממש ממש יודעת לשנן לעצמי. עוד מעט זה יעבור. אני יודעת להישאר בזה ולתת לזה ללכת.
רק שהפעם כדי שזה ילך אולי צריך להיות בזה ממש. לא מנותקת. צריך לאפשר לבכי שתקוע שם בתוכי לצאת.
המצב של הילדה שלי התדרדר מאד.
רגע. הפסיכולוגית שלי אמרה לי שהיא שמה לב שאני כל הזמן מתייחסת אליה בתור הילדה שלי. והיא בעצם נערה בגיל ההתבגרות. היא אמרה לי שאני מקטינה אותה. והיה לי קשה לשמוע את זה.
היא אמרה לי שזה קשור להזדהות העמוקה שיש לי איתה. שאני משליכה עליה את הבדידות האיומה שהילדה שהייתי הרגישה. ופועלת מתוך הרצון העז לא לתת לה להרגיש לעולם את מה שאני הרגשתי בתור ילדה. למרות שיכול להיות שהיא בכלל לא מרגישה את זה.
היא אמרה שאולי זה גם קשור לזה שלאורך כל הטיפול לרוב מופיעה הילדה הקטנה בתוכי. עדיין לא פגשנו את הנערה.
ובאמת קשה לי להתייחס אליה בתור ביתי הבכורה. זה מרגיש לי מרוחק. וכניראה שבאמת קשה לי לשחרר אותה, ולאפשר לה לייצר נפרדות. וגם לה קשה לעשות את זה. אולי בגללי.
מתחילה שוב.
המצב של ביתי הבכורה התדרדר מאד. לא ברור בדיוק למה. ואפשר לשער המון השערות. זה לא כל כך משנה. מה שמשנה זה מה זה עושה לי.
בשבוע שעבר יצאתי לכמה שעות עם הבת שלי (מתוודה שהתחלתי לכתוב הילדה שלי ומחקתי) לאכול ארוחת ערב. והיא נעה בין מצב זועם, והודף ותוקפני, לשיברון מוחלט.
ואני התבוננתי בה מעברו השני של השולחן, והרגשתי את היאוש זוחל לתוכי,
ופעם ראשונה מזה זמן רב, עברה בי המחשבה. זה חסר סיכוי. ביתי שלי. הבכורה. לעולם לא תצליח לתפקד בעולם הזה. הסבל הזה יהיה מנת חלקה לנצח. וישבתי מולה, והתבוננתי בה מנסחת את הזעם שלה והכאב שלה, יורה לכל הכוונים, והלב שלי נשבר.
אבל לא רק נישבר לי הלב. גם נמאס לי. אין בי כוחות יותר. והאוויר לא תמיד נכנס לאיזשהו חלק בצד ימין תחתון של הריאות שלי. וזה מאד מאד כואב.
הפסיכולוגית שלי אמרה לי. אין לך ברירה. רק את יכולה לעזור לה. רק העבודה שאת עושה איתה באמת מייצרת שינוי. והבהלה ממלאת אותי. איך יכול להיות שהכל מונח על הכתפיים שלי? איך אדע מה לעשות? לא הוכשרתי לכך. ואיך אוכל לאפשר לעצמי להישבר לרגע, או לקחת פסק זמן, או הפוגה, אם הכל מונח על הכתפיים שלי?
אתמול כשהגעתי לעבודה, המנהל שלי ראה אותי ושאל אותי מה שלומי. אמרתי לו שלא טוב. וקצת שיתפתי אותו. והוא אמר לי. ״איך אני יכול לעזור?״ בד״כ הוא מאד מרוחק, עם יכולת אמפתית מאד נמוכה, והפעם השאלה נישאלה בכוונה מלאה. עם המון אמפתיה. והדמעות עלו, בלתי נשלטות. ״אין איך לעזור״ עניתי.
אבל מסתבר שזו הייתה עזרה גדולה מאד. הוא היה עד אמיתי לכאב שלי. וזה איפשר לכאב שלי לצאת.
ואתמול הייתי לבד בבית עם הבת הבכורה שלי. שחזרה בלילה למחלקה. כי לאור ההתדרדרות לא איפשרו לה להישאר סופשבוע שלם. וקיים סיכוי גדול שהיא תרד חזרה לרמה שלוש ותחזור למחלקה הסגורה.
והיה לי מאד מאד קשה.
מרגיש לי שעכשיו כל מה שהיא צריכה זה שמישהו יהיה עד לכאב שלה. ואולי אני שוב משליכה עליה את התחושות שלי? איך אדע?
והכאב שלה והזעם שלה יוצאים ללא הפסקה. והיא מאד נפיצה. ואני בעיקר מקשיבה. ורק אם היא מדברת אלי בצורה פוגענית, אני מעירה לה בשקט שזה לא מתאים. והיא מיד מתנצלת.
ויש רגעים שגם כעס עולה בי. ויוצא החוצה. והיא ניבהלת. ורוצה מיד לחזור למחלקה. היא חוששת מאד שהכעס שלי יעיר את ההתפרצויות שלה. היא מרגישה שהיא לא מסוגלת לשלוט בהן, והיא מעדיפה להימנע לגמרי מהכל.
אתמול הצלחתי לשכנע אותה להישאר. אמרתי לה שכעס ומתח יכולים להיות במערכת יחסים. וזה לא סוף העולם. ואני יכולה להבין את החשש שלה מההתפרצות. אבל אפשר להתפרץ, ולהרגע, ולהתנצל, ולהמשיך הלאה.
אז הלילה היא ישנה במחלקה. ובזה הרגע בת הזוג שלי, נוסעת להביא אותה. לא בטוח שהיא תסכים לבוא. היא מעדיפה להימנע. אני מקווה שהיא בכל זאת תגיע. יחד עם זה שהייתי רוצה גם הפוגה ממנה.
אני רוצה הפוגה מהבת שלי. כמה כאב ואשמה ויאוש מקופלים בתוך המשפט הזה.
ואני אומרת לעצמי דברים ברכות. כי אין פה כרגע עד שיוכל להגיד לי.
״יקירה, זה כל כך מובן שאת נישברת. את נושאת את המשא הזה כבר כל כך הרבה זמן. וזה כל כך קשה ומורכב ומכאיב ומפרק ומייאש. אבל את גם יודעת שלצד היאוש, יש בך את הכוחות להמשיך הלאה. ואין לך שום שליטה על מה שיקרה. את יכולה רק לעשות הכי טוב שאת יכולה ולקוות שזה יספיק. ואולי יגיע רגע שהדברים ישתפרו. ואולי עוד מעט תחזרי לנשום נשימות עמוקות ומלאות.״
ואני שמה לב שהדברים שאני אומרת לעצמי מתבססים גם על דברים שנשים יקרות בחיי כתבו לי בימים האחרונים. אז כן יש שם עדים לכאב שלי. ואני לא לבד. ואני לא מסתגרת לי בכלוב הזכוכית שלי. ואני לא נמנעת מהעולם.
רגע של משבר. וגם הוא יחלוף. הוא ללא ספק ישאיר את חותמו. עוד צלקת עמוקה תתווסף לאוסף הצלקות שלי.
רק מתוך רגעים כאלה אפשר לצמוח.
ועכשיו צריך להרכין את הראש ולחכות שזה יעבור. ואני הרי כל כך מנוסה בזה.
למעבר לפוסט הבא - בואו נדבר על גבולות
למעבר לפוסט הקודם - כשהילדה שלי פגשה את רוחות העבר שלי