יום שישי אחה״צ. זמן של געגוע.
יושבת על המרפסת. קצת אפרורי בחוץ. אפרורי של חמסין.
נעים לי על המרפסת. קצת הרגיש לי שהיא הופקעה מרשותי בזמן החורף. ופתאום אני מתענגת עליה שוב.
שקט של יום שישי מתחיל לכסות את העיר.
שקט שמצליח להיכנס גם לתוכי ולהרוות חללים שהיו צמאים לו.
הלב שלי פועם באיטיות. והוא מרגיש פתוח. ואני שמחה בזה. שמחה פשוטה.
כלבים נובחים במרחק. דבורה מזמזמת לא רחוק ממני. ומדי פעם רעש של מכונית מפר את השקט.
ואני יושבת לי כאן, נותנת לדברים להיספג בתוכי, לא ממהרת לשום מקום, מחכה בסבלנות ובסקרנות למילים שתנבענה ממעמקים.
יש בתוכי חלק שזקוק מאד לסימביוזה. זה חלק מאד מאד צעיר. חלק שלא יודע לבטא את הצורך שלו במילים. הוא צריך שיבינו לבד מה הוא צריך. ויתנו לו את זה. בצורה מדויקת. שתמלא את הצורך. ותפסיק את הסבל.
וכשהוא מתעורר הוא מנהל את העניינים. והופך להיות כל כולי.
אני עדיין לא יודעת לזהות אותו בזמן אמת. כי בזמן אמת רק הוא נמצא. והוא האמת המוחלטת. והוא משכנע אותי, שהסבל יפסק רק אם אקבל בדיוק את מה שאני צריכה.
והוא מלא כעס. זעם. על כל מה שהוא לא קיבל. ולא מקבל גם היום.
כי הוא מרגיש שמגיע לו לקבל בדיוק את מה שהוא צריך.
והזעם שלו רוצה להחריב הכל. להחריב את הקשר. להרוס הכל כדי לא להרגיש את הכאב הזה יותר.
הוא נולד בתוך קשר. מאד מאד קדום. והוא מתעורר בתוך קשר. והוא מפרש הכל כחוסר אהבה. וזה מבהיל אותו מאד. ואז הוא צריך הוכחות. והוא צריך אותן באופן מאד מסוים. שלא משאיר שום חופש לצד השני.
והמטפלת שלי מתעקשת על החופש שלה. כמו המטפלת הקודמת שלי. כמו כל אחת שאהיה איתה בקשר.
אבל היא גם מבינה שזה רק חלק. ולא מי שאני במלואי.
והיא אומרת לי ברכות. שחשוב להכיר את החלק הזה. ולהבין למה הוא זקוק. כדי שנוכל לגדל אותו ביחד. לצד זה שאני צריכה לקחת אחריות על הקיום שלו. ולהבין את הפוטנציאל ההרסני שלו.
וגם הבנו ביחד שהצורך שלי בקשר בין הפגישות, הוא הצורך של החלק הזה. והיא אמרה לי בעצב שהיא מבינה שהיא לא יכולה להיות זמינה לחלק הזה באופן שהוא צריך, בין הפגישות. והיא מצטערת. אבל היא תהיה זמינה לו במהלך הפגישות.
ופתאום הבושה סביב הקיום שלו מתפוגגת. וזה מאפשר לי להכיר בו. ומעורר בי רצון לעשות את החקירה הזו ביחד איתה.
ופתאום יכולתי לשים לב בפגישה האחרונה מתי הוא נמצא, ומתי אני הבוגרת נמצאת.
ושמנו גם לב לזה שיש לי מאגר של חוויות שליליות שחוויתי בקשר. וכשמשהו מתערער לרגע, אני מיד שולפת משם חוויה דומה, וזה מגביר את תחושת הערעור. ובכלל לא משנה אם מאז החוויה השלילית, כבר חוויתי אינספור חוויות מתקנות. חוויות חיוביות לא מוחקות חוויות שליליות מהמאגר. אני לא נותנת למציאות לבלבל אותי. המציאות לא קיימת ברגע הזה. רק המאגר קיים. והוא האמת. וזה מחריב את הקשר. וזה מייצר סבל. ואני ממש רוצה ללמוד איך לאפשר לחוויות חיוביות להרשם גם במאגר. איך לתת גם להן תוקף. ואת החשיבות שהן ראויות לה. ואיך להעזר גם בהן ברגעים של קלקול.
ובשבוע הבא היא תהיה בחופש. והיא אמרה לי שהיא ממש לא תהיה זמינה. ואמרתי לה שאני לגמרי מבינה. ואז היא אמרה בחיוך, כן, הבוגרת מבינה, אבל אני מדברת גם לילדה הצעירה שנמצאת שם ומסבירה לה. כי מאד טבעי שאולי יתעורר בה הצורך בקשר. אבל ממש חשוב לי שהיא תדע שאני לא אוכל להיות זמינה.
והלב שלי לא נסגר. להיפך. הוא נפתח.
אמנם שמרתי על זהירות במהלך הפגישה, ולא התמסרתי לגמרי.
אולי כי אני יודעת שלא ניפגש לשבוע שלם.
ובכל זאת משהו בבירור הישתנה.
כמו מזג האוויר.
הקור פינה את מקומו לחום.
וזה ממשיך ללוות אותי, בנתיים, אני מוסיפה בזהירות.
ומקווה לצלוח את השבוע הזה עם לב פתוח.
אולי אנסה ממש לשים לב השבוע איך הלב שלי נסגר. אם הוא יסגר. אנסה לזהות את זה מוקדם ככל האפשר. ואנסה ממש להיות בזה.
ואולי אצליח גם למצוא דרך לאפשר לו להיפתח חזרה.
כי כבר שמתי לב מזמן שכשהלב שלי פתוח הכל פשוט יותר.
סופשבוע זה זמן של געגוע. געגוע לתחושת שייכות. לתחושת משפחה. ואולי זו כמיהה עתיקה למשהו שעדיין לא חוויתי מעולם. אולי זה געגוע אלי. אל העצמי האורגני.
אני מכינה את הקרקע.
ועכשיו רק נותר לך להתגלות במלוא הפאר וההדר שלך.
אני מוכנה.
בואי.
למעבר לפוסט הבא - לשחרר את מה שיכול לסגור את הלב
למעבר לפוסט הקודם - נידרשת פה גבורה