אני מתחילה לכתוב קצת בהיסוס. אולי כי אני לא לגמרי משוכנעת שאני כותבת מתוך צורך. ובכל זאת מאפשרת לעצמי. ומחכה בסקרנות לראות לאן יובילו אותי המילים.
אתמול בבוקר הרגשתי צורך עז לכתוב. אבל חיכה לי יום עמוס. אז שיחררתי.
אני מתאמנת לאחרונה בלשחרר. לשחרר כל דבר שעלול לגרום ללב שלי להיסגר.
ברגע שאני מתחילה להרגיש את הכווץ והכאב בחזה. אני מזמינה את כל מה שהופיע והוביל לזה, ללכת לדרכו.
אני ממלמלת ללב שלי ברוך, הכל בסדר. אין סיבה אמיתית להיסגר. אפשר לשחרר.
ואני מדמיינת את המועקה שהתחילה להיקוות בתוכי, מרחפת לה בעדינות באוויר מולי, מעלה מעלה, ומתפוגגת לאט לאט. כמו ענן. שמתפזר לו בשמיים.
ואז ניכנסת נשימה עמוקה. ואני יודעת שזה הצליח.
הרבה יותר נעים כשהלב פתוח. הכל זורם יותר בקלות. והשמיים בהירים יותר.
אבל לא תמיד זה מצליח.
עוולות שנעשות לילדה רכה בשנים, גורמות ללב להיסגר.
אין ברירה. זו הדרך היחידה להגן מפני הכאב הבלתי נסבל. כאב הבגידה.
גם הבגידה של הגוף.
עוד מעט אשתתף במסגרת הלימודים בסדנא על מיניות.
וככל שהזמן מתקרב, החומרים העמוקים שקשורים לנושא, עולים מתוכי, מתקרבים אל פני השטח, ומוצאים את דרכם אל מציאות חיי. והמפגש איתם מכאיב ומייסר ומעורר בי גועל כל פעם מחדש.
והחלומות, שכבר היה לי נידמה שנפרדתי מהם, חוזרים. חלומות על פגיעה. ותחושה של אובדן שליטה. וחוסר אונים.
ובאופן טבעי החומרים האלה מגיעים גם לטיפול.
ואז לכל התחושות שהזכרתי מצטרפת גם הבושה הצורבת. כל כך קשה לדבר על מה שעולה. ולתאר את התחושה בגוף. ואת הגועל מעצמי ומהמחשבות שעולות. וכל הזמן לתהות מה המטפלת שלי חושבת עלי.
ומאד מאד קשה להיות בזה. ולעבור דרך זה ביחד.
חלק גדול מהפגישה האחרונה הסתתרתי מתחת לסדין. רק ככה יכולתי לנשום. ולבכות. ולדבר.
והתחושה היא שמשהו מאד יסודי ומהותי ובסיסי פשוט נחרב.
ולי קשה להחזיק את התקווה שאפשר לרפא את זה. שאפשר להרגיש אחרת.
מזל שהמטפלת שלי מחזיקה את זה בשבילי.
(כשהתחלתי לכתוב את הפיסקאות הקודמות, חשבתי שאצליח לכתוב באומץ דברים מפורשים יותר. אבל זה קשה מדי. ואולי זה טוב שיש חלק בתוכי ששומר עלי מחשיפת יתר. שומר על הגבולות שלי. גבולות, שאני לאט לאט לומדת לזהות. ולהציב.)
ואז, אחרי הפגישה האחרונה בה כל הנושא הזה עלה בעוצמה. והתינוקת הפגועה הופיעה והיה לי מאד קשה לחזור לוויסות. פתאום חששתי שאני אהיה מופעלת מדי בסדנא. שאולי לא נכון לי ללכת לשם. עדיין.
איך אסתדר אם יש אוסף של מילים שקשורות למיניות שאסור להזכיר, כי הן מיד מפעילות אותי ואז אני רק רוצה להסתתר, להתקפל כמו עובר, או לברוח?
ואיך אחזיק מעמד אם כל הנושא מעורר בי כזה גועל וגלים של בחילה?
וכבר הייתי קרובה לוותר.
אבל חלק אחד בתוכי מסרב לוותר. הוא לא רוצה להימנע יותר.
הוא מרגיש מוכן.
מוכן להתייצב באומץ ולעבור דרך זה. מטלטל ככל שיהיה. מייסר, מגעיל, מכאיב, מפרק, מבייש, בלתי נסבל.
כי מגיע לי שהלב שלי יוכל להישאר פתוח גם במקום הזה.
מגיע לי להחזיר לחיי את מה שנגזל ממני כל כך כל כך מזמן. ולא חוויתי מעולם באופן פשוט וטבעי וחי.
אני ראויה לחיות את החיים במלואם ולא לוותר על אף חלק. ולא להימנע.
מותר לי לחוות עונג בלי שיתלוו לזה מיד גועל ובושה.
אני רוצה לשמוח בגוף שלי ובתחושות שלו. ולא להיבהל מזה יותר.
ולצד זה אני גם מאמינה שלסדנא תגיע הבוגרת, מוכנה ללמוד. ולתמוך בתינוקת המבוהלת.
וגם אם התינוקת תתעורר, והבוגרת שבי תעלם, אהיה מוקפת באנשים שאני יקרה להם.
וכשאעז להרים מבט ולהתבונן סביב, תהיינה שם עיניים רכות שמביטות בי.
כמה זה משמעותי לעבור דרך זה כשעיניים טובות מביטות בי. עיניים חומלות. שמכירות בכאב.
שמכירות אותי. לעומק. ואוהבות אותי כמו שאני.
וזה יהיה עוד צעד אמיץ בדרך הבלתי פוסקת אל עבר עצמי.
והערב שוב חג. ארוע משפחתי רב משתתפים. לא מהדברים החביבים עלי, מאז שאני זוכרת את עצמי. שוב צריך לעטות מסיכה ולהעמיד פנים.
להעמיד פנים שאני רוצה להיות חלק מזה.
ואין לי מושג איך אבא שלי, שיהיה נפקד נוכח הערב, ישפיע עלי.
חג החירות.
אני לא יודעת אם אזכה לחוות במהלך חיי חירות מלאה ואמיתית.
אולי הצל של ילדותי ימשיך ללוות אותי לעד. ורק ילך וידהה עוד ועוד ככל שאמשיך במסע.
אבל אני בוחרת להמשיך להתאמן בלשחרר.
לשחרר כל דבר שמאיים לסגור את הלב שלי.
והערב מחכה לי הזדמנות מצוינת.
למעבר לפוסט הבא - הצעד הראשון חזרה אלי
למעבר לפוסט הקודם - אני מוכנה, בואי
Comments