חיפוש
  • Ahimsa

הצעד הראשון חזרה אלי

עודכן: 17 ביוני


כל כך הרבה זמן עבר מאז הפוסט האחרון. ובזמן הזה הלכתי לאיבוד.


ליתר דיוק מי שאני אבדה לי. איבדתי חיבור לעצמי. וכשאיבדתי חיבור לעצמי, איבדתי חיבור לעולם. ולאנשים. איבדתי את היכולת להיות בקשר.

איך אפשר להרגיש קשר לבן אנוש אחר, כשאני לא יכולה להרגיש שום קשר לעצמי. כשאני לא יודעת מי אני. כשהתחושה הכללית היא שאני מעמידה פנים ומשחקת תפקיד.

תפקיד שאני משחקת כבר כל כך הרבה שנים. עד שלא ברור איזה חלק בתפקיד הזה הוא באמת אני אם בכלל.


איך אפשר להרגיש משהו במצב הזה.


קשה מאד לכתוב מהמקום הזה. ובכל זאת בוחרת להמשיך.


הסדנא על מיניות שהייתי בה הייתה מאד משמעותית. מכל כך הרבה בחינות.

בתחילת הסדנא, פגשתי חלקים בוגרים וחזקים שלי, ולמדתי שיש לי יכולת לווסת את עצמי לפעמים, ברגעים מורכבים.

לאחר מכן, פגשתי גם את הפגיעה באופן אחר לגמרי מבעבר. דרך הזכרון של הגוף. באופן מטלטל. ונזקקתי לעזרה חיצונית כדי לווסת את הסערה, ברגעים האלה.

ובמהלך כל הסדנא, הרגשתי שייכת ואהובה ומוחזקת ועטופה. באופן חדש ומרגש. פשוט.

או שככה לפחות חשבתי באותו רגע.


מאוחר יותר הבנתי שהצרימה החלה כבר אז. פשוט העדפתי להתעלם ממנה. כי זה היה כל כך נעים להרגיש שייכת.


ואז חזרתי הביתה. בידיעה שעלו הרבה דברים משמעותיים בסדנא שידרשו עבודה בטיפול האישי שלי. התייחסתי לזה כהזדמנות לעשות צעד נוסף במסע הריפוי שלי. שמחתי בזה. עם כל הכאב שהתלווה לגילויים החדשים.


והנחיתה לתוך המציאות של חיי הייתה קשה. קשה מדי.

לא ציפיתי לזה.


חזרתי לריק.


ואז הגיע יום העצמאות.

האקסית שלי נסעה לחו״ל. מה שלא איפשר לי להצטרף לחבורה שלה שנפגשת כל שנה ביום העצמאות.

גם לאחותי היו תכניות שלא יכלו לכלול אותי.

וגם לאחי.

ונותרתי לבד.

והחוויה שאני מבודדת, נטולת קשרים שמתממשים בעולם האמיתי, הציפה את כל חוויות הילדות הקשות שלי. חוויות הדחיה. וחוסר השייכות.

ולא יכולתי שלא לחשוב שזה משהו שלעולם לא ישתנה.

והיאוש חזר לבקר.

איך יתכן שאחרי כל כך הרבה שנים של טיפול ועבודה והתקדמות אני עדיין לא יודעת איך להיות בקשר ממשי ומוחשי בעולם האמיתי.


ופתאום פקפקתי בדמות שלי שמופיעה בעולם.

כמה ממנה באמת אמיתי. וכמה ממנה זו רק דרך לזכות באהבה. ולהרגיש רצויה וראויה. ושייכת. תוך נטיה להתעלם מהצרכים שלי. וחוסר יכולת להגיד לא. או לבטא כעס.

ואם אני לא מביאה את עצמי באמת, בצורה אותנטית, אז כמה מהאהבה הזו כלפי היא אמיתית.

וכמה אנשים באמת מכירים אותי.


והלכתי לאיבוד.

וניתקתי קשר.


ואני ממשיכה לתפקד. וממלאת את כל התפקידים הרגילים. שאני כל כך מורגלת למלא.


האמא, הקשובה, שנמצאת שם לגמרי בשביל הילדות שלי. במלואי. ודווקא עכשיו נדמה שהן זקוקות לי יותר מתמיד. כשבתוך תוכי אני מרגישה מפורקת. וילדה בעצמי. ללא אמא שתהיה שם בשבילי. גם לא אמא פנימית. ומרבה לאכזב גם אותן. וגם את עצמי.

העובדת המצטיינת מרובת היכולות. והסבלנית. שמוצאת מאד מהר, פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות. למרות שבתוך תוכי זה מרגיש לגמרי חסר משמעות ומיותר.

התלמידה המסורה. שממשיכה להגיע לשיעורים. ומתרגלת. ומטפלת. למרות שבתוך תוכי אני בכלל לא בטוחה שאני מתאימה לזה, או מסוגלת באמת לעשות את זה. וכל הזמן רוצה להרים ידיים ולוותר.

המטופלת שממשיכה להעמיק ולפגוש את כל המקומות הכואבים. וממשיכה בנחישות בדרך אל עבר הריפוי. למרות שבתוך תוכי אני מיואשת. ובכלל לא בטוחה שיש בזה טעם. כי הדברים המהותיים לא באמת משתנים.


ובכל מפגש עם העולם בכלל לא ברור לי מי זו שמגיעה.


ובכל התקופה הזו קשה לי להיטיב עם עצמי.

אני שמה לב שחייב להיות לפחות חלק קטן שרואה את הטוב, בתוכי, כדי שאוכל לעשות בחירות שמיטיבות איתי. ושיכולות להקל על הסבל.

אם הגעתי לתחתית הבור כבר אין לי דרך להוציא את עצמי משם. וגם אין לי יכולת לבקש עזרה.

ואין לי אפילו יכולת להענות ליד שמושטת אלי.


בפגישה האחרונה עם המטפלת שלי ניסינו למצוא חזרה איזשהו חיבור לעצמי.

היא עודדה אותי להרגיש את הגוף. את האיתותים שלו.

להרגיש את הקשר איתה.

לא רק דרך המנגנונים שלי שמנסים לפענח את הבעות הפנים שלה.

אלא גם דרך החוויה של הקשר כפי שהיא באה לידי ביטוי בתוכי.

והצלחתי להרגיש איזו התרגשות פנימית. כמו פרפרים לבנים. שהתעופפו בתוך החזה שלי.

וראיתי איך אין הלימה בין המחשבות שלי שרק מנסות להזהיר אותי מכך שהיא מעמידה פנים, לבין התחושות הגופניות של הקרבה.

אותן מחשבות, שנולדו מאיזו אמונה, שאם אני כל הזמן מעמידה פנים, אז בטח גם היא עושה את זה. ורק משחקת את תפקיד המטפלת.

והבנתי, הבנה עמוקה, שלא אוכל להרגיש את הקרבה אליה, אם לא אוכל להרגיש קירבה לעצמי.


ומאז אני מנסה כל הזמן לשחזר את התחושה שהייתה לי בפגישה. אבל לא מצליחה.


אני עוצרת. מנסה לבדוק אם אני נמצאת פה עכשיו. מזמינה אותי להופיע. רוצה להרגיש משהו. לא משנה מה. ולא מרגישה כלום.


ואני יודעת שיש שם נשים שמרגישות שהן אוהבות את מי שהן חושבות שאני.

ואני מאמינה להן שהן באמת אוהבות.

ואולי קשה להן לקרוא את הדברים. ואני מצטערת.

אבל אני פשוט צריכה רגע. למצוא את עצמי חזרה. וללמוד איך להביא לידי ביטוי את כל החלקים שלי. גם המורכבים יותר. גם אלה שקשה לי איתם. ואולי להיווכח שאני מסוגלת לאהוב גם אותם.

ואני יודעת ששוב תידרש ממני סבלנות.

כשהולכים לאיבוד לוקח זמן למצוא את הדרך חזרה.

אולי כתיבת הפוסט הזה, היא הצעד הראשון חזרה אלי.

 

למעבר לפוסט הבא - המסע המפרך שלי

למעבר לפוסט הקודם - לשחרר את מה שיכול לסגור את הלב











43 צפיות