חיפוש
  • Ahimsa

המסע המפרך שלי

עודכן: 19 ביוני




אני מפנה קשב לעצמי ומבחינה שהלב שלי הולם. מעצם הכתיבה? אני לא יודעת.

ממתינה בשקט. מצפה לראות מה יעלה מתוכי.


אני עדיין די אבודה.

מתגלה לעצמי לרגעים מדי פעם. בעיקר במפגש עם הפסיכולוגית שלי. ולפעמים גם במפגש בלימודים. מפגש אנושי קרוב מחבר אותי לעצמי.

אתמול היה השיעור האחרון לשנה הזו. ומתחיל חופש ארוך ללא מפגשים עד לתחילת הלימודים שנה הבאה לאחר החגים.

קבוצת התרגול שלי, שתמיד הייתה עוגן עבורי, לא ניפגשת כבר זמן רב. יש לנו איזה משבר שאנחנו צריכים לפתור לפני שנוכל לחזור ולהיפגש.

אבל הפסיכולוגית שלי תמשיך להיות שם.

פעם בשבוע. שעה אחת. שעה אחת של חיבור לעצמי ואליה. שעה אחת של הפוגה ואיסוף טיפות חדשות של תקווה. לאחר שהיאוש חודר דרך הסדקים במהלך השבוע בין פגישה לפגישה ומייבש את כולן.


המפגש האנושי מחבר אותי לעצמי. לזמן קצוב. ואז אני יכולה להרגיש את הכאב. כאב חד באזור הלב. והדמעות שלי תקועות עמוק בתוך הגרון. ואגרוף מוחץ את החזה שלי מבפנים ומכווץ אותו. אין יוצא ואין בא.


הפסיכולוגית שלי הזמינה אותי לשתף אותה מתי שאני יכולה, וכששיתפתי אותה בכאב שלי, ובדמעות התקועות, היא שאלה אותי, אם אני מסוגלת לשהות בזה, לעשות מקום לכאב כדי שתהיה גם פריקה.

לא, אני לא מסוגלת. הבכי לא מגיע, והכאב הופך להיות בלתי נסבל.


בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי, היה רגע, שבנוכחותה, בעינים עצומות, עלה מתוכי, מהמעמקים, סוג של בכי ללא קול, וללא דמעות. כל הגוף שלי היטלטל.

ואז היא אמרה לי, ברכות הזו שלה, מותר לך לבכות כאן.


ומשהו בתוכי נדהם.

מותר לי לבכות כאן. בכי מלא. עם דמעות ועם קול.

לא בכי מושתק, לא רק לבכות, כמו שבכיתי כשהייתי ילדה, לתוך הפרווה של הכלבה שלי שאף אחד לא ישמע, ולא ידע שאני בוכה.

לא ידעתי אפילו שמשהו בתוכי מרגיש שאסור לבכות.

רק ידעתי שאני כמעט אף פעם לא בוכה.

רק ידעתי שכשאני בוכה, אני מתרגשת מזה שאני מצליחה להיות כל כך מחוברת לעצמי, שאני מסוגלת לבכות.

רק ידעתי, שגם כשיוצא ממני בכי, משהו בי אוטומטית עוצר אותו. ממש ממש מהר. ואני לא מסוגלת להתמסר לפריקה. ולהנות לגמרי מההקלה שיכולה להגיע אחרי.


ואז, בפגישה, פקחתי עיניים, והדמעות טיפטפו לי על החולצה. והיא הגישה לי טישיו, לנגב את הדמעות.


ומאז הפגישה האחרונה יש קצת יותר רגעים של חיבור. בתוך השעות הארוכות של הניתוק. ובאותם רגעים יש כמיהה עמוקה לקשר. והמון כאב תקוע. ובכי שעדיין מסרב לצאת.

ולצד זה רוב הזמן אני עדיין אבודה.


ואני יודעת, שקשר אנושי קרוב ופשוט וטבעי הוא מרפא. ומקרב אותי לעצמי. אבל זה גם הכאב הכי גדול שלי. אני לא יודעת איך לייצר בעולם שלי קשרים ממשיים נוכחים ויומיומיים.

זו משימת הריפוי הכי חשובה שלי. בדרך לחיים מלאים.


הפסיכולוגית שלי אמרה לי שהיא מאד מעריכה את זה שאני לא מוותרת. נחושה לחיות חיים מלאים. וממשיכה בדרך למרות הקשיים.


ברגעים של הניתוק אני לא מרגישה את הנחישות הזו. ברגעים האלה אני מוותרת.

ברגעים של הניתוק אני לא מסוגלת להיטיב עם עצמי. אפילו שאני יודעת מה יוכל להיטיב.

כשאני עמוק בתוך הבור, אני לא יכולה לבכות את הכאב החוצה.

זר לא יבין זאת.

אתמול דיברתי עם חברה שמבינה את זה ממש ממש טוב. היא בדיוק בתקופה שהיא חווה את אותם דברים בדיוק.

זה היה כל כך משמעותי עבורי לשמוע את זה.

אני לא לבד בזה.

יש מי שיודעת בדיוק מה אני עוברת.

ובטח יש שם עוד נשים שחוות את אותן התחושות בדיוק.


למזלי אני מאד תפקודית.

זה מה שגרם לי ללכת אתמול ללימודים אפילו שממש לא רציתי. וזה איפשר לי לאט לאט להתחבר לעצמי. לרגע. זה לא מחזיק הרבה זמן. עכשיו זה כבר לא נוכח.

וזה מה שגורם לי להמשיך ללכת לעבודה.

ואני ממשיכה ללכת לטיפול.

כי זה רגע של נווה מדבר, בתוך מדבר השממה הזה שאני מהלכת בו לאורך השבוע.


ולמרות הכל אני ממשיכה בדרך. וברגעים שאני לא מסוגלת להחזיק את התקווה, הפסיכולוגית שלי מחזיקה אותה עבורי, ובפגישות טיפות של תקווה נקוות בתוכי. ונאספות.


וחשוב לי לדבר פה גם את החלקים של הניתוק. ושל הסבל. ושל היאוש. ושל התקיעות. וחוסר היכולת לבקש עזרה ולהיטיב עם עצמי ולהיות בקשר. למרות שזה קשה לספר על החלקים האלה.

לא לפחד לכתוב אותם. ולא לנסות להעלים אותם. או להשתיק אותם.

דווקא להכיר בהם. ולהיות נאמנה לצורך שלי לתעד את התהליך שאני עושה על כל גווניו.

הם שם. הם נולדו מתוך המון כאב וסבל. הם נולדו מתוך בגידה. הם נולדו כדי לשמור עלי. כדי שלא ארגיש את מה שאי אפשר להרגיש. כדי שאוכל לשרוד.


אני חושבת שאולי כל השלב הזה התחיל בסדנא של המיניות, כשנחשפתי לחומרים עמוקים וכואבים שעלו ממש מתוך הזכרון של הגוף. חומרים שהיה לי קשה מדי לשאת. והנפש שלי, שניבהלה, פנתה למנגנון שהיא מכירה הכי טוב. לצמצם אותי כמה שיותר. ככה היא שומרת עלי. כי רק ככה היא יודעת לשמור.


וכעת צריך סבלנות. עד שהבהלה תתפוגג. עד שאחזור לסמוך על העוצמות שלי. ועל החוסן שלי. עד שאוכל שוב לגעת בכל עוצמת הכאב.


וסבלנות אני מתרגלת כבר הרבה שנים.


ובנתיים אני צריכה להחזיק מעמד עד הפגישה הבאה. עוד כמה צעדים במדבר עד שאגיע לנווה המדבר שלי. אשתה קצת מים. ואאגור כוח להמשך המסע המפרך הזה.

 

למעבר לפוסט הבא -

למעבר לפוסט הקודם - הצעד הראשון חזרה אלי









33 צפיות