אולי מתרגש בי שינוי בצעדים קטנים. כמעט בהחבא. מתגנב לתוכי.
אני לא יכולה להצביע על נקודת מפנה משמעותית.
אני יכולה רק לשים לב לסימנים קטנים עדינים. שאילולא הקדשתי להם את תשומת ליבי, יכולתי בקלות לפספס.
רגע בו אני שמה לב שפתאום נכנסת נשימה עמוקה, ומתלווה אליה מחשבה מהוססת שאני בסדר. ברגע הזה.
שהכל בסדר.
ושיהיה בסדר.
ואז מתרחב בתוכי שקט.
זה יכול מיד להתמוסס ברגע הבא.
אבל זה היה שם לשבריר שניה. והספקתי להבחין בזה.
צורך פתאומי לשבת שוב על הספה במרפסת עם כוס קפה לצידי, להתבונן בלהקות הציפורים שמדי פעם חולפות. ולהיות בזה לכמה דקות, בלי לברוח להסחות הדעת הרגילות. ואפילו בלי להתמלא בכאב הבלתי נסבל הזה שמגיע משום מקום, ואי אפשר להכיל. ומייצר סבל.
רגע שאני פוגשת את עצמי שעשתה כבר כברת דרך, והלכה לאיבוד, חוזרת לבקר. ומזכירה לי שהיא עדיין כאן. אפילו שלפעמים נידמה לי שאולי רק דימיינתי אותה.
ועוד ועוד רגעים של חסד.
ונסעתי לפגוש חברות יקרות. לאחר תקופה ארוכה שלא נפגשנו. והיה מפגש חם וקרוב ואוהב שמילא אותי תקווה.
ואפילו ארחתי 3 חברות אהובות בביתי ללילה, כשלמדנו כולנו יחד בסדנא של יומיים. והופתעתי מאי המאמץ שהתלווה לזה מצידי. ואפילו הייתה שם שמחה והתרגשות.
קשה באמת להבין את הפלא בזה אם לא אוסיף, שמעולם לא ארחתי חברות ללילה בביתי מאז שאני בוגרת.
זה תמיד הרגיש כמו חדירת גבולות בלתי נסבלת עבורי.
ואולי השלב הבא יהיה, שאצליח באותה פשטות גם להתארח. ולהאמין שאני רצויה ואהובה.
אז אולי לצד דברים רבים נוספים, תורם לכך ספר שאני קוראת בהמלצת המטפלת שלי, שמלמד איך להעיר בתוכי את החלק המיטיב, שרואה אותי, ומנסה להבין את הכאב שלי, והכמיהות העמוקות.
והתרגול של המדיטציות בספר הזה מחבר אותי לעצמי בצורה רכה ומלאה בחום.
כל כך הרבה פעמים שמעתי שאני צריכה להתייחס לעצמי יותר ברכות ובחמלה. אבל לא ידעתי איך. וזה רק חיזק את תחושת חוסר היכולת שלי. ואת הבושה.
ופתאום לאחר תקופה ארוכה בה הרגשתי שאני מעמידה פנים, ואולי הדמות שאני מציגה לעולם, שכל כך אכפת לה מאחרות, וקשובה לצרכים שלהן, ומלאה בנתינה, היא בכלל לא אני.
ושאולי אם יכירו אותי באמת, לא יוכלו לאהוב את מה שיתגלה.
פתאום אני מגלה את הלב שלי. ומאמינה לרגע, לטוב שאני מוצאת בו.
לצד הכאב והפגיעות שעיצבו כל כך הרבה הגנות בתוכי שמרחיקות אותי מהעולם.
ואני מתרגלת את מה שאני לומדת מהספר על הילדות שלי. ועל עצמי. ומרגישה את רוחות השינוי.
ומצליח לעלות בי געגוע לאמא שלי. מלווה בכאב. והבנה שהיא מעולם לא למדה את זה. מעולם לא זכתה לקול הרך הזה שילווה אותה. לא מבחוץ ולא מבפנים. אז כמובן שהיא לא יכלה להפנות אותו אלי. וללמד אותי להפנים אותו בתוכי.
ואני מצליחה לרגע להרגיש את הרכות והחמלה גם כלפיה. וצער על חיים לא פשוטים שהיא חיה. שהפכו אותה לכל כך נוקשה. ומלאה בכעס. וקור. ולעיתים גם אכזריות.
והצער שלי מתרחב אל כל האנשים בעולם. שנפגעו. ולא זכו לכך שמישהו יהדהד עבורם את הכאב שהם חשים. וילווה אותם. ויבין את הכמיהות העמוקות שלהם. מה שיאפשר להם להתווסת. ולמנוע מהכאב הזה להמשיך לחיות בתאים שלהם. ולעצב את מערכות המוח שלהם. באופן שממשיך לשחזר את הסבל.
רגע של חסד. וחיבור לעצמי.
לבטח יהיו גם רגעים אחרים.
של חושך. ושיכחה.
אז אני כותבת. כדי לזכור. וכדי שאוכל לחזור לכאן.
כדי לנצור את הרגע הזה. שגם הוא חלק ממני. ממש כמו כל הרגעים האחרים.
למעבר לפוסט הבא - לראות יותר בברור
למעבר לפוסט הקודם - המסע המפרך שלי