עברו כמעט חודשיים מאז כתבתי בפעם האחרונה.
נידמה לי, שזו התקופה הארוכה ביותר שלא כתבתי מאז התחלתי לכתוב את הבלוג הזה.
לא היה לי צורך לכתוב.
ולא בגלל שלא חוויתי קושי. או בגלל שחיי התנהלו על מי מנוחות.
להיפך, הרגשתי שנכנסתי לאיזו מנהרה ארוכה וחשוכה ומפותלת. כל כך מפותלת שאי אפשר היה לראות אפילו שבריר של אור מהקצה שלה. היה נידמה שאין לה קצה. שמעכשיו פשוט אמשיך לנוע בתוך המנהרה האפילה הזו לנצח, וככה יראו חיי.
רגע יתמזג לו ברגע הבא, ובזה שאחריו, עד שיגיע הערב, ואלך לישון, ואתעורר לפנות בוקר לעוד יום כזה. נטול תחושות. ריק מחיים.
וחלק בתוכי, ידע שזו רק תקופה. שזה קשור לזה שזה קיץ. ויש חופשה מהלימודים, ומההתמחות, וכל העוגנים בחיי נעלמו. והם יחזרו.
אבל זה לא עזר.
ולא יכולתי לכתוב. מתוך הריקנות הזו. מתוך תחושת חוסר הטעם. מתוך היאוש.
וחווית הבדידות העמוקה, חילחלה לכל תא בגופי.
ידעתי שיש נשים בעולם הזה שאוהבות אותי. ושאני אוהבת אותן. שנמצאות אי שם במרחב הוירטואלי ושאני יכולה לפנות אליהן.
אבל לא הייתי מסוגלת. וגם כשהייתי מסוגלת, זה לא סיפק את הצורך המהותי הזה בקשר אנושי חם וקרוב במציאות. זה הרגיע לרגע. ומהר מאד המנהרה שאבה אותי שוב לתוכה.
ניסיתי לתאר למטפלת שלי את החוויה הזו. את השעות הארוכות בסופי שבוע, כשהילדות לא אצלי, ואני מוצאת את עצמי נשאבת לראות עוד ועוד פרקים מסדרות שלא באמת מעניינות אותי, ושוכחת איך הקול שלי נשמע. ולא מצליחה לעשות שום דבר שמיטיב איתי. ורגע מתמזג לו ברגע הבא. עד אין קץ.
ומשהו היה חסום בי גם מולה. אולי בגלל שידעתי שהיא יוצאת לחופשה ארוכה ולא אראה אותה שלושה שבועות. ואני הפסקתי לנשום לקראת החופשה שלה.
והיא סיפרה לי על החוויה שלה מולי. על ההרגשה שאני מאד נישמרת. נישמרת שלא ידעו מה אני מרגישה. קפואה. לא יוצרת קשר. ושזה מקשה מאד להגיע אלי. וזה נגע בנקודה מאד עמוקה בתוכי.
באותו יום קבעתי להיפגש עם שתי חברות יקרות, ושיתפתי אותן בכל הדברים האלה. והן אמרו לי. אנחנו פה. בשבילך. ממש ממש רוצות להיות איתך בקשר. והתרגשתי. והדמעות טיפטפו לי על הלחיים. האמנתי להן. וממש הבנתי איך משהו בי יכול להרחיק. ליצור את הרושם שאני לא רוצה קירבה. לגרום לצד השני להיזהר איתי.
אני רוצה להגיע למצב שאוכל להזמין חברות אלי לארוחת ערב. אולי אפילו עם המשפחה שלהן. סתם ככה. כי זה ירגיש טבעי. ושייך לחיים שלי.
אני רוצה להרגיש שייכת לחבורת חברות וחברים.
זה מעולם לא היה חלק מהמציאות שלי. ואיזה נבט קטן בתוכי מתחיל להאמין שזה יכול להיות. אני עוד לא בדיוק יודעת איך בונים את זה. אבל אני נחושה להגיע לשם.
ואז המטפלת שלי יצאה לחופשה שלה.
ואני בספונטניות החלטתי שאני לוקחת את הילדות לחופשה באילת לארבע ימים.
ונסענו.
ואל מול הים והמדבר האהובים עלי כל כך מצאתי את עצמי נושמת.
והשקט של המדבר חילחל לתוכי. ומילא את כל התאים שלי. שהיו כל כך צמאים אליו.
ואור דקיק וחלש חדר לתוך המנהרה שלי וסימן לי את הדרך.
וחזרתי הביתה, לניתוח להסרת משקפיים.
חששתי ממנו מאד.
ואחרי הניתוח הייתי אצל אחותי, שטיפלה בי במסירות גדולה. ונשארתי אצלה חמישה ימים. ויכולתי להרגיש את האהבה שלה אלי. והאהבה הזו חדרה את כל המחסומים שניבנו בשל הכעס על חוסר היכולת שלה להאמין בפגיעה שלי. ולתמוך בי שם.
והייתה בינינו רכות של אחיות. שזכרתי מפעם. ולראשונה מזה הרבה מאד זמן הרגשתי איתה בבית.
והבנתי ממש לעומק איך הקשר בינינו מושפע גם ממה שאני מביאה לתוכו. וכשבלית ברירה הייתי פגיעה, ונזקקתי לעזרה. היא מיד הייתה שם בשבילי.
ואני מאמינה לה. היא באמת אוהבת אותי.
והאור במנהרה התחזק.
ואני רואה. בצורה צלולה ובהירה. ללא משקפיים.
וזה ממלא אותי בעליצות פנימית.
ואני מרגישה שזה כל כך הרבה יותר משמעותי וסמלי ועמוק מסתם ניתוח לתיקון הראייה.
אני מרגישה שהשארתי מאחור שנים של ראייה מטושטשת.
ואני בוחרת לראות מעתה הכל. בצורה צלולה ובהירה ומדויקת. לפרטי פרטים.
וכמו שחברה יקרה אמרה לי, עוד הפרדה ביני לבין העולם ירדה.
אני צועדת במנהרה שלי. והאור בקצה שלה קורא לי. ומזמין אותי.
והמטפלת שלי חוזרת מהחופשה שלה עוד יומיים, ובשבוע הבא ניפגש.
ואני רוצה לפגוש את העולם.
ולנסות להבחין במחסומים הפנימיים שלי, שמייצרים את ההפרדות שעוד נותרו ביני לבין מי שאוהבות אותי, וללמוד איך למוסס אותם.
לאפשר ללב שלי להיפתח גם במקומות המורכבים. ולאט לאט להגדיל את האמון שלי באפשרות שלי להיות בקשר. גם כשזה לא פשוט.
אני בדרך. זו אותה דרך. אני רק רואה אותה יותר בברור כעת.
למעבר לפוסט הבא - תודה על היותי
למעבר לפוסט הקודם - רוחות של שינוי