חיפוש
  • Ahimsa

תודה על היותי

עודכן: 18 בספט׳


כבר זמן לא מבוטל, שאני פוקחת את העיניים בבוקר, ולא משנה כמה הלילה היה לי קשה, בבוקר, הלב שלי מתמלא בעליצות. מתרונן. עולה על גדותיו.

ואני מבחינה בזה, ומשתוממת.


והלילות שלי קשים. ברובם. המון יקיצות. חרדה שממלאת אותי. רצף של מחשבות טורדניות כמו שכבר מזמן לא היו לי. וקושי אדיר להרדם חזרה.


אבל עם פקיחת העיניים בבוקר, הלב שלי אומר לי, אני פה. ואני לא הולך לשום מקום. מסרב להסתתר.


והכל נוגע בי.

הדמעות מגיעות בקלות. מדברים פשוטים.

כמו משפט בשיר. משהו שמישהו אומר לידי. מבט. מנגינה. לב של מישהי אחרת שנמצא שם בחוץ ואני מבחינה בו.


והכל מרגש אותי.

והכל מגיע בעוצמה.

וזה לא מפחיד אותי. לא העליצות. ולא העצב. ואפילו לא הסבל בלילה. להיפך, זו הרגשה מדהימה.

אני פה. מחוברת לעצמי. כל הזמן.


ואני מרגישה טוב. ממש ממש טוב.


ואני כותבת את זה בלי פחד. בלי דאגה שזה יעלם. אפילו שאני יודעת שזה לבטח יקרה. לפחות לרגע.


כי פגשתי את הלב שלי. והוא שם. והוא תמיד ישאר שם. מתחת לכל ההגנות שיעלו.

וגם אם הוא יעלם לרגע הוא יחזור וינצנץ. במלוא הדרו.


ואני אוהבת את הלב שלי שאני פוגשת.

יש בו כל כך הרבה רכות. וחמלה. וקבלה. ואהבה אמיתית לעולם. וללבבות אחרים.

וחיבור. וחוסן. ועוצמה.

והוא שם, כמו שהוא. למרות הכל. ובזכות הכל.

והוא מלא כל טוב.

והוא שלי.

לנצח.

ויש לי עוד כל כך הרבה מה לגלות בו. ולהכיר. ולפגוש.


ומשהו בי השתחרר. לגמרי. מין חופש חדש נכנס להיות בדיוק מי שאני. כמו נולד מתוכי איזה חלק, שתמיד היה שם, ורק חיכה בסבלנות לרגע הזה, שהוא יוכל לצאת. ולזהור.


ואולי זה מה שמאפשר לכל החלקים שעדיין זקוקים לריפוי, להופיע. בטיפול. או בלילה.

החלקים שממלאים אותי בושה ואשמה.

החלקים שקשה לי לפגוש.

וגם אם עדיין לפעמים עולה בי פחד מהם, ורצון להשתיק אותם, כי אני רוצה להיות רק בתחושה הזו של העליצות, הנפש שלי לא מוותרת לי.

ואם אני מתעלמת מהם בערות, הם מופיעים בלילה. בחלום. או ביקיצה ממנו. ולא מרפים.

ואני מודה להם שהם מופיעים.

נותנים לי הזדמנות נוספת לנסות לחבק אותם אל תוכי. ולתת להם להישמע. ולהדהד להם את הכאב שהם מרגישים. ולאפשר להם להרגיש נראים.

וגם אם אני עדיין מתנגדת. ומשתיקה וחוסמת, אני סומכת עליהם שהם ימשיכו להופיע. הם עקשים.

וזה נותן לי בטחון.


אני לא אוותר לעצמי.


מופלאה דרכה של הנפש שלי.

שממשיכה לצעוד בנחישות. גם כשהיא פוגשת המון רגעים של יאוש.

ולבטח אפגוש אותם שוב.

ואפרד מהם גם שוב לשלום.

וחוזר חלילה.


אני ברגע כזה של הכרת תודה. לעצמי. ולכל מי שמלווה אותי בדרך. ולכל מי שליוותה. ולכל מי שעדה.

הכרת תודה שנולדה מהותית מתוכי. לא מהראש. לא כהחלטה. אלא פשוט נובעת החוצה, עמוק מתוכי. ועוטפת אותי ברכות.


תודה על היותי.

 

למעבר לפוסט הבא - גאות ושפל

למעבר לפוסט הקודם - לראות יותר בברור


26 צפיות