חיפוש
  • Ahimsa

גאות ושפל

עודכן: 20 בספט׳


הכאב חי בתוכי בתבנית של גאות ושפל.

עצב קיומי.


הילדה הקטנה בתוכי מחפשת אמא. כל חיי היא מחפשת.

יש בה כמיהה עמוקה לאהבת אם. אהבה שאינה תלויה בדבר.

היא רוצה להרגיש עטופה ומוגנת ושייכת, לגמרי שייכת לעולם הזה.

היא רוצה להרגיש ראויה לאהבה כזו.

היא לא למדה שכולם ראויים.

ושגם היא תמיד הייתה ראויה לה מעצם היותה.

זו לא אהבה שצריך להרוויח.


המטפלת שלי אמרה לילדה שהיא לא רוצה להשלות אותה שהיא תוכל לתת לה את אהבת האם שהיא כל כך זקוקה לה. וכל כך ראויה לה.

שהיא תוכל להתאבל איתה על ההבנה שהיא כבר לעולם לא תזכה באהבה המסוימת הזו. להתאבל על האובדן.


אבל יש לה כל כך הרבה דברים אחרים לתת לה. כמטפלת.


הבוגרת שמעה. והבינה. והרגישה קירבה גדולה למטפלת.

אבל לא הספקנו לשמוע איך זה השפיע על הילדה.


ומאז חזר הסבל, ועכשיו זו הגאות.


ולמרות שהפגישה ההיא הרגישה לי ממש עמוקה ומשמעותית ונוגעת במהות הדברים, ומרפאת. אני לא מצליחה לזכור אותה. ואת החוויה שהיא יצרה בתוכי. אולי רסיסים קטנים. שלא מצליחים לספק נחמה.

היא נגעה עמוק בתוכי, והתפוגגה כלא הייתה.


ומאז כבר ביקשתי פגישה נוספת. והילדה הגיעה לפגישה כועסת. ומבוהלת מהכעס שלה. ולא מסוגלת לבטא את הצורך שלה.

ולא מיהרנו להתגבר על הפחד. כדי להגיד את הצורך.

היינו ביחד בעולם של הפחד. וניסינו להקשיב למה שהוא מנסה לספר לנו.


והפחד סיפר לנו על האימה שהילדה הרגישה.

פחד עמוק לאבד את האהבה של אמא שלה. אם היא תבטא כעס.

ובנוסף הוא סיפר כמה מפחיד היה להביא את האמת של הילדה. כי לא האמינו לה. כי ניסו לשכנע אותה שהאמת אחרת. כי מחקו אותה. עד שהיא התחילה לפקפק באמת שלה. ובמה שהיא מרגישה. וחשבה שאולי היא משקרת.

אז היא למדה שעדיף לוותר. ולהשתיק.


אבל האמת שלי חיה בתוכי.

ואני מחויבת לה.

והיא לא מוותרת לי.

והיא נחושה לצאת החוצה.

ואם לא אביא אותה היא תמשיך להעיר אותי בלילה, ולהסתובב בתוכי במעגלים של סבל.

זה הכוח שלי.


ופתאום זה ברור למה קשה לי במיוחד כשלא מסכימים איתי.

זה מיד מרגיש לי שמוחקים אותי.

והעולם נהיה מסוכן. ומפחיד.

ואני יוצאת למלחמת הישרדות.


ולא תמיד קל להבין מה רוצה להתגלות.

כמו עכשיו.

יש פה סבל. סבל נורא.

ולא בדיוק ברור לי למה הוא הופיע.

ולמרות שיש פה חלק שמבין שכמו שהוא הופיע הוא גם ייעלם, בתבנית של גאות ושפל.

הילדה שבתוכי לא מתנחמת

היא מתעקשת

היא רוצה אמא

היא רוצה להרגיש עטופה ומוגנת

כי כרגע היא לגמרי חשופה, והכל נוגע בה וחודר ומכאיב

ואני הבוגרת עדיין לא יודעת איך להיות שם בשבילה, איך לנחם אותה, איך לעטוף אותה ולהגן עליה

והיא צועקת עלי שאני לא מספיקה. שאני לא עוזרת.

 

אני יושבת כבר כמה דקות מול הסמן המהבהב ולא יודעת איך להמשיך.

בתוכי יש דממה.

ובדידות עמוקה.

כמו בור שנחצב שם ממש ממש מזמן, והיה שם מאז ומעולם, ורק הלך והעמיק עם השנים.

ולפעמים אני מצליחה לכסות אותו. ולשכוח שהוא קיים.

אבל לפעמים הוא נפער, ומנסה לשאוב אותי לתוכו.

ואני מהלכת סביבו, ומתבוננת פנימה אל האפילה

וכבר לא מסכימה להישאב.


יש בי כבר יותר כוח ממה שהיה לי אז.

ויש לבבות בעולם הזה שמחוברים אלי ואני מחוברת אליהם. גם אם כרגע אני רק יודעת את זה ולא ממש מרגישה.


ואחרי הגאות תמיד יגיע השפל.

רק צריך עוד קצת אורך רוח. ונשימה.

 

למעבר לפוסט הבא - אלף שמשות זרחו

למעבר לפוסט הקודם - תודה על היותי
















27 צפיות