ישנתי שנת צהריים עמוקה, וחלמתי חלום.
חלום חוזר, שכבר המון זמן לא חלמתי.
בעצם זה סיוט.
אני זוכרת אותו מילדות. הוא ליווה אותי הרבה שנים. ואז נעלם. ואז חזר בטיפול. בעוצמה ובתדירות גבוהה.
ואז שוב נעלם.
ועכשיו הוא חזר.
(אני עומדת לתאר אותו בפרוט. אז זה הזמן לנטוש אם זה עלול לעורר טריגר.)
ובסיוט אני אוכלת מסטיק. ופתאום הוא מקבל מרקם מוזר. צמיגי. והטעם שלו נהיה מגעיל.
ואני רוצה לזרוק אותו לפח. אבל כשאני מנסה להוציא אותו הוא נדבק לי לשיניים. לחלק האחורי שלהן.
ואני מושכת בכל כוחותי. בשתי ידיים. ורק חתיכה קטנה ממנו משתחררת. והוא גדל בתוך הפה שלי.
ואני ממשיכה למשוך בכל הכוח, ולנסות להוציא חתיכות ממנו. וזה ממש מאבק.
ובמהלכו הפה שלי מתמלא רוק. שנוזל החוצה. והידיים שלי מתמלאות רוק.
ואני רק רוצה להיפטר מהמסטיק הנורא והצמיגי הזה.
וכל פעם שאני מצליחה לשלוף עוד חלק אני מקווה שזה החלק האחרון. ונחרדת לגלות שיש עוד המון חלקים.
ועולה לי עווית של הקאה.
ומה שהכי נורא שהכל קורה תוך כדי שאני עושה משהו אחר. הכי רגיל בעולם. למשל נוהגת. או הולכת ברחוב. והכל סביבי ממשיך כרגיל. ואני צריכה להמשיך בהתנהלות הטבעית ולהסתיר ככל האפשר את הדרמה שמתחוללת בתוך הפה שלי. כי אני לא יכולה לסבול את התחושה אפילו שניה אחת נוספת.
ואני בחשש נורא שאנשים יראו. ישימו לב לרוק שנוזל לי מהפה. שלא אצליח להמשיך להתנהג בטבעיות ולהסתיר. שהמאבק הזה למשוך החוצה עוד ועוד חתיכות הוא בולט מדי.
ויש תחושה חזקה של גועל.
והמון בושה. שכולם יראו, שאני לא אצליח להמשיך להסתיר.
ותחושה שזה לא הוגן. למה זה קורה רק לי? ולמה זה שוב קרה?
וכעס על המסטיק הזה שלא מוותר,
וזעם על עצמי. למה שוב התפתיתי ללעוס מסטיק. למה אני לא לומדת. הרי זה קורה כל פעם. איך אני נקלעת שוב ושוב למצב הזה. ושוכחת.
ויאוש. מתי זה כבר יגמר. מתי אצליח להיפטר מכל החלקים של המסטיק הזה.
והתעוררתי עם מועקה איומה.
ותהייה, מה קרה שהחלום חזר?
חשבתי שכבר השארתי אותו מאחורי.
ועלה בי צורך לכתוב.
אולי כדי לנקות את תחושת הגועל והמועקה.
אולי כדי להיות פחות לבד.
ואולי כדי שמשהו יתבהר.
ואני נבהלת. איך אעז לכתוב את הדברים? איך אצליח לכתוב אותם מספיק בזהירות ורגישות?
התכנים שאנחנו נוגעות בהן עכשיו בטיפול הם מאד קשים ועמוקים וכואבים ומלאי בושה.
נידמה שהגענו ללב ליבם של הדברים.
וחלק גדול מזה קשור לתחושה של ניצול.
תחושה שהשתמשו בי.
לצד תחושה של אובדן. אובדן האהבה המיוחדת. האסורה. וצורך עז להרגיש אותה שוב.
והמון בלבול.
כי התחושות האלה כשהן באות ביחד, משולבות זו בזו, בצורה שאינה ניתנת להפרדה.
הן מפחידות נורא. וקשה מאד לאפשר להן להיות. קשה להרגיש אותן.
ואבא שלי כל הזמן מופיע לי בתודעה. אני רואה אותו מחייך אלי את החיוך האוהב שלו. וחלק בי רוצה להרגיש את האהבה הזו שלו. וחלק אחר נגעל ונרתע ורק רוצה להעיף אותו מהתודעה שלי.
ורק רוצה שהוא ימות אפילו שהוא כבר מת.
וההבנה העמוקה הזו. שהוטבע בי סוג של עיוות. עיוות בתפישה של מהי אהבה. מכאיבה מאין כמוה.
ויש בתוכי כוחות שדוחפים אותי שוב ושוב לרצות לפרוץ את הגבול. בכל קשר היררכי.
וזה כמו התמכרות. זה בלתי נשלט אפילו שאני כבר יודעת כמה זה מזיק ומכאיב.
והכוחות האלה חזקים ושואבים. לפעמים גם את מי שאיתי בקשר.
ואז פגיעה חוזרת היא בלתי נמנעת. אפילו אם היא מינורית ובכלל לא דומה לפגיעה ההיא.
אני יודעת שזה מעורפל בלי דוגמאות. אבל אני עוצרת.
כי גם ההסתרה היא חלק מהעולם הזה.
אסור לי לספר לפרטי פרטים.
כלומר הילדה חושבת שאסור לה.
היא צריכה לשמור על כל מי שפגע בה. זה סוד.
ועכשיו הילדה מאד נוכחת פה.
והיא מפחדת שהיא לעולם לא תוכל לאהוב. באמת. אהבה נקיה.
ממקום בוגר. שלא מנסה לשחזר את הפגיעה.
ופתאום אני מבינה לגמרי גם מה החלק שלי בכל התהליכים האלה.
ברור שזו לא אחריות שלי בקשרים היררכים. וברור שזו גם לא אשמתי. אני מופעלת על ידי כוחות חזקים ממני.
ויחד עם זה אני מרגישה צער עמוק על החלק שלי.
על המניפולציות.
על המאמץ לדחוף את הקשר ככל האפשר לפריצה של גבולות, ואז לשמר אותו בכל כוחותי. אפילו אם זה דורש ממני להסתיר את המקום האמיתי שאני נמצאת בו. את הנזקקות.
גורם לי לשקר.
רק שהצד השני לא יגלה. ויבין מה קורה. יבין שיש פה חריגה מהגבול. חריגה שאינה במקומה. ויפסיק אותה. ויגזול ממני את האהבה הזו. שגורמת לי להרגיש הכי משמעותית בעולם.
אני לא אשמה.
אבל אני כואבת. מאד.
וחוששת.
וכועסת על הנזק העצום שהפגיעה עשתה לנפש שלי.
ועל הדרך הבלתי נגמרת הזו. שמי יודע מה יהיה בסופה.
ומודה על הכוחות שיש לי לעבור אותה.
לא לכולן.ם יש.
מרגישה שזה הפוסט הכי לא ברור שכתבתי אי פעם.
זה כניראה קשור לתחושת הבלבול שבתוכי.
ולקושי להגיד הכל. בצורה שתהיה מספיק מובנת.
אבל כתבתי.
ואולי הדברים יתבהרו בהמשך.
ואולי ארגיש יותר עטופה.
ואולי עוד מעט המועקה הזו תתפוגג.
למעבר לפוסט הבא - מחכה בסבלנות לחזור
למעבר לפוסט הקודם -תקווה שמשהו יוכל להשתנות