לא כתבתי המון זמן.
הפסקתי לכתוב כי חששתי שהכתיבה מאפשרת לי להימנע מקשר בעולם האמיתי.
לא לקחתי בחשבון שכשאני מפסיקה לכתוב אני גם מוותרת על האפשרות שלי לפגוש מקומות עמוקים ועדינים ושבריריים בנפש שלי שמתגלים דרך המילים שזורמות אל הדף.
נמנעת מלפגוש את עצמי.
אז חזרתי. קצת בהיסוס ובחשש. אולי היכולת הזו בכלל חמקה ממני בכל החודשים שלא התקרבתי אל המקלדת כדי לכתוב.
אני כבר הרבה מאד זמן לא בטוב. עם רגעים קטנים של הפוגה.
לא בטוב, מהסוג המפחיד. זה שמשובץ בהרבה מאד יאוש.
וזה גורם לי לפקפק ביכולת שלי לעבור באמת תהליך של ריפוי.
וזה מערער את האמונה שלי בתהליכי ריפוי בכלל.
אולי יש מצבים בהם ריפוי הוא לא באמת אפשרי.
יש בתוכי חורבן.
חורבן יסודי.
מרגע לרגע אני מבינה יותר ויותר את גודלו. והיקפו. והשפעתו הבלתי נסבלת על החיים שלי.
ואני מבינה שהדרך שאני עושה כבר שנים ארוכות איפשרה לי להפוך להיות מיכל שיודע להכיל את החורבן הזה. ולא תמיד לגמרי להזדהות איתו.
זה מספק הקלה לרגעים.
בתקופה האחרונה זו לא הקלה מספקת, שמאפשרת גם לתקווה להיכנס.
צריך להכיר בחורבן הזה.
צריך לבכות את כל מה שעברתי והוביל אליו.
צריך לצרוח את הקלות הבלתי נסבלת בה חורבנים כאלה נוצרים מדי יום.
ולצד זה חשוב לשים לב גם לניצנים הקטנים שצומחים בין ההריסות.
איך ברגע עמוק של סבל, שהלב מכווץ, וקשה לנשום, והכאב כל כך בלתי נסבל שכל מה שאני רוצה זה להעלם, אני יכולה לשלוח הודעה לקבוצת התרגול המופלאה שלי מהלימודים ולבקש עזרה. והן מיד עונות. ושולחות אלי מילים חמות ומנחמות. מילים שמעלות בי דמעות. ובכי. קצר. אבל שמגיע עמוק מתוכי ומספק הקלה. לרגע.
ואיך פתאום אני יכולה להתרגש מרגע של חיבור. התרגשות שאני ממש יכולה להרגיש אותה בגוף. זה פלא מבחינתי.
זה ניצן שצומח מתוך החורבן.
שובר לב שמיד לאחר מכן אני נשאבת במסלול הרס עצמי מוכר וידוע. למחוזות שמעלים בי גועל וחרטה.
אלה ההריסות שמאיימות להחריב את הניצנים הקטנים שמנסים לצמוח. כי ככה הן שומרות עלי מקרבה.
ויש בי כוונה אמיתית ורצון עמוק להיות בקשר.
עם כל הספקות, והחששות.
האם אני באמת יכולה להיות בקשר בריא ומיטיב? האם הוא יוכל לכלול מגע?
ואיך בכלל זה יקרה?
וברור לי שכל מי שאוהבת אותי וקוראת את זה מתרגשת מהניצנים האלה. ואולי אפילו נאחזת בהם.
ומעדיפה לא לראות את ההריסות שמפוזרות מסביב.
גם אני רוצה להאחז בניצנים.
אבל רוב הזמן אני בהריסות.
לבד.
משהו צריך להיבנות מתוך ההריסות האלה.
משהו חדש.
מבנה יציב עם חוסן.
שאוכל לגור בתוכו.
הניצנים רק מסמנים שיש פה עדיין משהו חי. ולא רק הרס.
זה לא מספיק.
לפחות לא כרגע.
ואני לא יודעת איך לבנות את המבנה הזה לבד.
ועכשיו התנתקתי.
גם זה עוד נוכח לפעמים.
שומר עלי.
אפילו שהחיבור העמוק, כואב ככל שיהיה, נעים לי יותר.
אבל כתבתי.
זה בפני עצמו משמעותי עבורי.
למעבר לפוסט הבא - מגיע לי יותר
למעבר לפוסט הקודם - לרפא את הלב שנשבר