top of page
חיפוש
  • Ahimsa

לרפא את הלב שנשבר

עודכן: 16 באוק׳ 2022



אתמול קיבלתי החלטה להפסיק לכתוב בבלוג.

זה לא החזיק הרבה זמן מעמד.

אני כותבת כדי לחזור להרגיש את הקרקע. מילים מנחמות אותי.

הכל מתחבר. וזה ממלא אותי עצב. אבל אני מקדימה את המאוחר.


לא מזמן הייתה לי יומולדת.

זה ידוע שיומולדת זה יום מורכב.

במיוחד כשזה יוצא בתקופת החגים, תקופה מסובכת בפני עצמה.

ועל אחת כמה וכמה כשאני לבד.


ידעתי שזה יהיה לא פשוט. ניסיתי להכין את עצמי. אבל זה לא עבד.

חיכיתי למילים.

מילים שיאפשרו לי להרגיש אהובה. להאמין שאני חשובה. שאני נמצאת בלב של אנשים.


והרי אני יודעת שאני נמצאת בלב של החברות שלי. ובכל זאת נזקקתי למילים. כי הידיעה הזו לא תמיד מספיקה. אבל אני שוב מקדימה את המאוחר.


ומעט מאד מילים הגיעו. מעט מאד חברות זכרו. והמעט שהגיעו היו לי יקרות מפז. אבל הן לא הספיקו.

היום אני כבר מבינה שאולי שום כמות של מילים לא הייתה מספיקה. או שהייתה מספיקה, אבל רק לרגע.


כשאני חושבת על הלב שלי, עולה לי דימוי של לב מלא חורים.

לפעמים הוא מתמלא באהבה.

מילים אוהבות וקרובות ממלאות אותו.

וגם קירבה אנושית ומגע.

אבל באותה מהירות שהוא מתמלא הוא גם מתרוקן. דרך החורים.

ואני נותרת עם צורך עז למלא אותו מחדש ולהרגיש שוב אהובה.

ועוד יותר להרגיש שאני יכולה לאהוב.


קשה לי להחזיק בתוכי דמויות אהובות לאורך זמן. להצליח להרגיש את האהבה שלי אליהן ואת האהבה שלהן אלי.

לפעמים אני משחזרת מילים שנאמרו. וזה קצת עוזר לרגע.

לפעמים מילים שנשלחות אלי עוזרות, כי אני יכולה לחזור אליהן שוב ושוב.

אבל זה לא מצליח למלא את הלב לזמן רב. הוא חוזר ומתרוקן.

זה לא מתקן את החורים.


בחג האחרון הרגשתי מאד לבד. תחושת הבדידות שהלכה והתעצמה מאז יום ההולדת, הכריעה אותי. אז למרות שניסיתי להתאפק ולא לכתוב למטפלת שלי, כדי לאפשר לה את החופשה שהיא ראויה לה, בכל זאת כתבתי.

והיא ענתה לי תשובה קרובה ומרגשת והמילים עטפו אותי ברכות. והרגשתי אהובה. ומנוחמת.


זה לא החזיק יותר מכמה שעות.


לאחר כמה שעות כתבתי לה שוב. שיתפתי אותה במשהו משמעותי. והפעם היא לא הייתה פנויה לענות. ואמרה שנדבר על זה כשניפגש. ואני לא יכולתי לשאת את זה.


כשהלב שלי מתרוקן אני מרגישה לא קיימת.

אני לא קיימת כשאני לא מרגישה קיימת בלב אחר. או כשהלב שלי מרוקן מאהבה.


והפגישה האחרונה הייתה מורכבת. כמעט עד סופה. עד שנוצרה קירבה.


ואני מבינה.

נידמה לי שאני צריכה משהו באופן מאד מסוים ומדויק כדי להצליח למלא את הלב שלי. כדי להרגיש שייכת לעולם הזה. כדי להפסיק לסבול.

וכשאני לא מקבלת אותו באופן המסוים שאני זקוקה לו, הכל מתפרק. ואימה ממלאת אותי.

ואז אני רוצה לשבור את הכלים.

אבל עכשיו ברור לי שגם אם הייתי מקבלת את מה שאני זקוקה לו, באופן המדויק שאני זקוקה לו, זה היה מחזיק רק לרגע.

הבור הזה לא באמת יכול להתמלא.

קודם צריך לתקן את החורים.


אתמול אמרתי למטפלת שלי שאני לא חושבת שאני מסוגלת לאהוב. אני חושבת שאני מקולקלת.

והיא אמרה לי שהיא לא מאמינה לזה.


תחושת האהבה בורחת לי.

אני יכולה להרגיש אותה לרגע.

במיוחד לאחר מפגש אנושי חם וקרוב.

אבל היא לא נשארת איתי.


ומרגיש לי שאולי זה הזמן לכאוב את זה. רגע לפני שאני מנסה דרך אחרת.

לכאוב את כל מה שחוויתי בחיי שגרם לי להגיע למקום הזה.

לבכות עם הילדה הקטנה שהייתי. שכל כך רצתה להרגיש קירבה. אבל הרגישה כל כך לבד. כל הזמן.

להרגיש את הלב השבור שלי, שרק רוצה להתמלא, ולהישאר מלא לאורך זמן, ולא יכול.


אבל אני לא מרגישה שאני יכולה לעשות את זה לבד.

אני אבקש מהמטפלת שלי להיות איתי בזה.


ועוד מעט החגים יגמרו.

ותחזור השגרה.

ומפגש אנושי יהיה חלק מהשגרה שלי.

במיוחד כשהלימודים יתחדשו.

ואולי הלב שלי יצליח להתמלא בקצב מהיר יותר מזה שהוא מתרוקן.

עד שאמצא דרך לרפא אותו. ולסתום את החורים. או לפחות חלק מהם.


ואולי הגיע הזמן להפסיק להשתמש בבלוג כדי להיות בקשר עקיף עם העולם.

ולצפות למילים שיגיעו כתגובה.

ולהעז להיות בקשר ישיר.

 

למעבר לפוסט הבא -

למעבר לפוסט הקודם - אלף שמשות זרחו





39 צפיות
bottom of page