שוב עבר הרבה זמן. זה תמיד סימן. כשהמילים לא באות לבקר ולא מבקשות להתפרץ החוצה, זה כניראה אות מבשר רע.
נפלתי לדכאון עמוק. כזה שלא מאפשר לזוז. שהחיים מרגישים חסרי טעם. יום רדף יום ואני הייתי עסוקה בהשרדות. בלהחזיק את הראש מעל המים.
וגם רגעים של חסד. מפגש אנושי קרוב. תחושה של שייכות. היו רק רגעי הפוגה.
הפוגה שאיפשרה לי לקחת אוויר ולחזור למסע ההשרדות שלי. הם לא שינו מהותית את מצבי.
לא היה לי מושג מה גרם לזה, ואיך הגעתי לפה. זכרתי שהיו תקופות שכבר הרגשתי ממש טוב. אפילו עליצות. אבל זה הרגיש כאילו זה קרה למישהי אחרת ולא לי.
אז החלטתי לחזור למטפלת הקודמת שלי. תחושת הבטן שלי סיפרה לי שאני צריכה להיות במקום בו הקשר מאד יציב. מקום בו אני מרגישה לגמרי בטוחה ומוחזקת. כי נבהלתי. ודאגתי לעצמי.
והחזרה הרגישה נכונה. כמו לחזור הביתה. אבל הפעם ממקום אחר. חזרתי לקשר אחרת. הצלחתי להשאיר באמת את כל מה שהיה מאחור. ויכולתי להרגיש את הדרך שעשיתי עם המטפלת החדשה, וכמה היא הייתה משמעותית ואיפשרה לי לחזור מהמקום האחר הזה.
אבל זה לא עזר לתחושת הדכאון. רק הקטין את הבהלה. כי עכשיו אני ממש מוחזקת. ובטוחה בקשר.
אז בהמלצת המטפלת שחזרתי אליה, הלכתי לפסיכיאטר והתחלתי לקחת ssri
היא כבר המליצה לי בעבר. ותמיד סרבתי.
תמיד הרגשתי שאם אני אקח כדור, אז הוא ניצח. לא יצאתי משם לבד. בכוחות עצמי.
אבל הפעם באמת נבהלתי. וגם קצת התייאשתי. אז הסכמתי.
ו״זכיתי״ בכל תופעות הלוואי המופיעות בספר. ממושמעת שכמוני. יש שיגידו רגישה.
מבחילות וכאבי בטן בלתי פוסקים, ועד דכאון אפילו עמוק יותר ממה שחוויתי. לא חשבתי שזה אפשרי. וחרדות בלתי פוסקות. כל מחשבה שעברה במוחי עוררה חרדה. ולא יכולתי לזוז. ימים שלמים.
נאלצתי לקחת גם כדור שינה כדי להצליח לישון בלילות.
וגם הוא יצר תופעות לוואי.
ימים שלמים מצאתי את עצמי יושבת מול המחשב, בוהה בסדרות, לא מסוגלת לעבוד. כמעט ולא מסוגלת לצאת מהבית. מתקשה להיות בקשר עם אנשים. אפילו עם הבנות שלי. והיאוש הלך והתגבר. היו ימים שאפילו לא הצלחתי להתקלח.
ותחושת הבדידות מילאה אותי, והייתה איומה. קשה מנשוא.
וזה נמשך שבוע, אחרי שבוע אחרי שבוע ללא שום הקלה.
אבל לא ויתרתי.
אני אף פעם לא מוותרת.
ככל שקשה יותר, אני מחזיקה מעמד יותר.
והקול הפנימי המוכר הזה, ״תחזיקי מעמד, את מסוגלת להחזיק מעמד״
זה הגיע למצב שבאחת הפעמים שהמטפלת שלי הציעה לי פגישה לא הייתי מסוגלת לצאת אליה. ואז כבר ממש נבהלתי.
כשדיברתי עם חברות יקרות על היאוש שממלא אותי למרות שאני יודעת שההחמרה היא מהכדור. אחת מהן סיפרה לי שכשהיא חוותה תופעות לוואי קשות היא אמרה לעצמה שאולי אלה חרדות ודכאון שממילא היו שם מתחת לפני השטח ועכשיו מתאפשר להם לצאת ולהשתחרר.
זו הייתה נקודת מבט שממש הקלה עלי, ועזרה לי להמשיך להחזיק מעמד.
אבל זה קשה מאד להחזיק מעמד כשלא ברור כמה זמן זה עוד ימשך. והאם זה בטוח יעזור בסוף.
אולי כל המאמץ הזה לחינם. ועוד מעט אצטרך לנסות כדור אחר. ולהתחיל מחדש.
ופתאום נזכרתי בכל הסבל של הבת הבכורה שלי, בשלב שהחליפו לה כל פעם את הכדורים. ותופעות הלוואי האיומות שהיא סבלה מהן. והתמלאתי כאב. איך לא יכולתי באמת להבין מה היא עוברת באותו זמן.
אבל לאחר 3 שבועות, היה רגע שפתאום זה לא הרגיש כל כך נורא.
זה לא הרגיש טוב. אבל זה פתאום לא הייתה הזוועה הזו שהרגשתי במשך 3 שבועות ברצף.
פתאום יכולתי לעבוד קצת. הצלחתי להכריח את עצמי.
לא נהניתי, והיה לי קשה מאד להתרכז. אבל הייתה איזושהי תנועה.
ולצד התנועה נכנסה מעט תקווה.
המטפלת שלי אמרה לי לשים לב. שאולי יופיעו רגעים קצרים של תחושה טובה. והם לאט לאט ילכו ויתארכו. הנפילה אחריהן עלולה להיות מאד קשה. אבל אלה סימנים לכך שהכדור מתחיל לעשות את עבודתו.
ועכשיו אני כבר 4 שבועות אחרי, ואתמול לראשונה הרגשתי בבוקר רגע של שמחה. הוא היה קצר מאד. הייתי עלולה לפספס אותו אם לא הייתי מחפשת אותו.
אבל הוא הופיע.
ומיד חגגתי אותו. סיפרתי למטפלת שלי. וגם היא מאד שמחה.
אח״כ הגיעה נפילה קשה. אבל היא לא הבהילה אותי. ידעתי שהיא עלולה להופיע.
והבוקר קמתי שוב עם סוג של אנרגיה והצלחתי לעשות דברים. מתוך רצון. לא כי הכרחתי את עצמי. ופתאום שוב יכולתי לזהות את עצמי.
והמילים הגיעו.
אני כניראה בדרך החוצה.
מי יודע אולי עוד מעט אצליח להרגיש טוב לאורך זמן.
ועם המטפלת שלי אני מרגישה עכשיו שאנחנו צוות. וביחד נפצח את הדבר הזה. ונבין מה התעורר שם. מה עוד רוצה להתגלות. מה עוד זקוק לריפוי.
והחוסן שלי ששמר עלי כל חיי, ימשיך לשמור עלי.
ואני אמשיך במסע הריפוי העמוק הזה. ולא אוותר. כי מגיע לי יותר מזה. ואני עובדת קשה מדי בשביל להסתפק במקום שהגעתי אליו.
למעבר לפוסט הבא - פשוט להיות
למעבר לפוסט הקודם - אני מיכל של חורבן