פשוט להיות…
זה היה כל כך לא פשוט עד לפני כמה ימים.
אני יושבת על המרפסת עם כוס הקפה. הטקס שכל כך הרבה זמן לא הייתי מסוגלת לעשות. מרגישה את קרירות הבוקר מלטפת את עורי. מקשיבה לציוצי הציפורים.
כל כך יקר ערך. ולא מובן מאליו. שהתרגשות ממלאת אותי.
מזהה את עצמי. חזרתי.
הכדור התחיל לאזן אותי. תחושה עמוקה של הקלה.
עדיין מתעוררת מוקדם עם חרדה שזוחלת בתוך הגוף שלי. חייבת לקום מהמיטה כדי להרגיע אותה.
אבל מצליחה לישון לילות שלמים. לאחר שהפסיכיאטר החליף את כדור השינה שלי.
שנים שלא ישנתי ברציפות לילה שלם. כבר שכחתי איך זה מרגיש.
הסבל הנורא נגמר. לא להאמין שהחזקתי מעמד. מודה לעצמי שידעתי לחזור למטפלת הקודמת שלי. לומדת לסמוך על תחושות הבטן שלי. יש בי תבונה עמוקה. אני רק צריכה להקשיב לה.
ואני מוכנה להמשיך בדרך. קשה ככל שתהיה. חזר לי האמון בכוחותי.
בפגישה האחרונה עם המטפלת שלי, העליתי נושאים שהעסיקו אותי בשנה האחרונה והרגישו לי מאד משמעותיים. אחד מהם קשור ל״אפקט המדרגות״.
המטפלת שלי טבעה בעבר מושג שתאר מה קורה לי מולה. היא קראה לזה ״אפקט המדרגות״ היא אמרה שלא משנה כמה קרובה הרגשתי בפגישה. וכמה ביחד. ברגע שיצאתי מהפגישה וירדתי במדרגות משהו קרה. האמון שלי בחוויה שחוויתי בפגישה התערער. ולא הצלחתי לשמור אותה בתוכי. היא התפוגגה. עד כדי כך שאפילו אם שמעתי שוב את ההקלטה של הפגישה, התחלתי לפקפק בכוונה של המטפלת שלי בכל מיני דברים שהיא אמרה. והתחלתי לייחס פרשנויות אחרות למילים שלה.
זה היה הרסני. ומכאיב. ואילץ אותנו כל פעם לבנות את האמון מחדש.
תמיד חשבתי שזה קורה לי רק מולה. רק ביחסי כוחות. לא חשבתי שזה מאד משמעותי.
אבל השנה הבנתי שזה קורה לי בכל מקום בחיי.
מאז שלמדתי להרגיש קרבה ואהבה בזמן מפגש גם עם נשים אחרות בחיי.
אני יכולה להרגיש הכי קרובה ואהובה ואוהבת במפגשים קרובים עם חברות יקרות. רגעים של חסד ותחושת שייכות. אבל ברגע שאני יוצאת מהדלת זה מתחיל להתפוגג. אני לא מצליחה לשמר את החוויה בתוכי.
ואז תחושת הבדידות האיומה מתחילה לכלות אותי.
אני לא מתגעגעת. אני לא חושבת על חברות יקרות בחיי. אני לא נזכרת בהן.
לפעמים כשהבדידות קשה מנשוא, אני מוצאת את עצמי עושה רשימות של חברות בראשי. משננת את שמותיהן. רק כדי להזכיר לעצמי שהן קיימות.
ולפעמים אני אפילו יוזמת קשר.
וזה קצת עוזר. כי במהלך התקשורת איתן אני נזכרת.
אבל זה לא נשמר בתוכי.
המנגנון הזה. שנולד כניראה מוקדם מאד בחיי כדי לשמור עלי מכאב הבגידה. מייצר מחסום הזנה הרסני.
אם אני לא יכולה להחזיק את האהבה הזו בתוכי, אני לא מוזנת. והגיוני שמאד אתאמץ לייצר את תחושת הקירבה. אבל שום תחושת קרבה לא תמלא את הבור הזה בתוכי. שיחזור ויתרוקן רגע אחרי שהוא התמלא.
אמרתי למטפלת שלי.
רק לאחרונה, כשחזרתי להיפגש איתך, שמתי לב שאליך אני מרגישה אהבה. וזה נשמר. גם בין הפגישות. את האישה היחידה בעולם שאני מצליחה להחזיק את האהבה שלי אליה. מלבד הבנות שלי. ואני מאמינה לך שאת אוהבת אותי.
ואז עלה בי כאב עמוק, והתפרץ בכי שהגיע עמוק מתוכי.
אמרתי למטפלת שלי, איך אוכל להתאהב ככה? אם אני מרגישה שמעולם לא חוויתי אהבה. שאני לא יודעת להתגעגע. הרגשתי החמצה איומה ואובדן.
ואז היא אמרה לי. אי אפשר להרגיש אובדן על משהו שלא חווית בעבר. איפשהו בתחילת הדרך חווית אהבה. ואז משהו קרה. משהו נורא. שגרם לך לא להאמין בסימני האהבה כלפיך. ונולד מנגנון שמטרתו לשמור עליך. ומאותו רגע כבר היה לך קשה להפנים את תחושת האהבה של אמא שלך ושל אבא שלך. זה כבר לא הצליח להיכנס.
ואפשר לתקן את זה. אפשר לחזור להרגיש את האהבה הזו.
וברגע שהצינור הזה יפתח. תוכלי להרגיש את כל האהבה של החברות שלך שנמצאת שם כל הזמן. היא תהיה מופנמת בתוכך.
יש פה כל כך הרבה פוטנציאל של ריפוי.
והיא הוסיפה. זה כל כך חשוב שאת מסוגלת להרגיש את האהבה אלי. והיא נשמרת. גם אם אני לא מצליחה להיות מדויקת לך. זה משהו ענק.
ופתאום התחילו בתוכי הבזקים. ועלה פחד עצום. עלה בי דימוי של צל ענק שהולך ומתרומם מהרצפה כמו בסרטים מצוירים.
והמטפלת שלי אמרה לי. זה ממש ממש חשוב שנלמד את הפחד הזה. זה בדיוק המנגנון הזה. נוצרת קירבה ואז עולה הפחד שמנסה לשמור עלייך מפני הקרבה שמרגישה מאד מאד מסוכנת. וזה מדהים שאת מסוגלת להרגיש את זה ולא להתנתק.
יצאתי מהפגישה מלאה בתקווה. לא הבהוב קטן. התמלאתי בתקווה ותחושה שיהיה בסדר.
אנחנו מתחילות דרך חדשה. עוד נתיב במסע הריפוי העמוק שלי.
ואני לא מפחדת ממנה. להיפך. אני מלאה ציפיה. וסקרנות. מה נגלה ביחד בחקירה המשותפת שלנו. אנחנו צוות.
ואני פשוט יודעת שמחכה לי הרבה אהבה בסופה. אז שווה להתאמץ.
למעבר לפוסט הבא - להסכים להרגיש
למעבר לפוסט הקודם - מגיע לי יותר