יושבת על המרפסת. רוח קלילה מלטפת. קריר. מרגיש כמעט סתווי. כבר שתיתי את הקפה של הבוקר.
שתי הילדות שלי פה. ישנות. נעים לי בלב כשהילדות שלי פה. זה לא קורה הרבה.
חזרתי לפני שבוע, מסדנת העמקה של הלימודים בנושא התקשרות. מתקשה לחזור לחיים.
נידמה, שהרבה דברים גועשים שם בעומק. ואני בעיקר מנותקת. ומאד מאד עייפה.
קשה לי לכתוב. ככה זה כשאני מנותקת. המילים לא זורמות אל הדף. ובכל זאת יש בי איזה צורך פנימי להמשיך. מקשיבה לו.
בפגישה האחרונה לפני הסדנא הבאתי את אמא שלי לפגישה. בחרתי להביא נושא חדש/ישן, לא להמשיך עם הנושאים החשובים שעלו בפגישה שלפני. היה לי צורך. צורך שהמטפלת שלי תבין כמה אמא שלי הייתה אכזרית. הבאתי הוכחות כתובות. אי אפשר להתווכח עם הוכחות כתובות.
מסתבר שאפשר. במיוחד כשמסתכלים על כל התמונה ולא רק על החלקים שבחרתי להביא. אבל אני מקדימה את המאוחר.
הבאתי מכתבים שאמא שלי כתבה מחו״ל לאמא שלה בתקופה שהיינו בשליחות. זה היה כשהייתי מאד צעירה. בערך מגיל שנתיים עד חמש.
בחרתי להקריא למטפלת שלי חלקים מהמכתבים. חלקים שבחרתי בקפידה. חלקים בהם אפשר היה לראות כמה היה לאמא שלי קשה איתי.
היא טענה שאני ילדה פרועה. יותר מעשרה בנים. שאני זקוקה כל הזמן לתשומת לב. שאני מציקה. שאני לא יודעת לשחק לבד בשקט כמו אחותי. וכניראה שעשיתי הרבה בלאגן. ואמא שלי הקפידה להעניש אותי בחומרה, כדי ״ללמד אותי לקח״ ילדה קטנה בת שלוש או ארבע. היא סיפרה איך הייתי מספרת לארנב של אחי את צרותיי. ובוכה.
והמטפלת שלי בחוכמתה, ביקשה שאקריא את המכתבים במלואם. כדי שהיא תוכל להבין את ההקשר ולהכיר את אמא שלי קצת יותר.
והקראתי.
והתמונה שעלתה מהמכתבים המלאים הייתה שונה במהותה מהתמונה שעלתה מהקטעים שבחרתי להקריא.
התגלתה אמא מעורבת. שרואה מאד את הילדים שלה. ומספרת סיפורים של התפעלות לצד סיפורים על קושי. על כל אחד מהילדים שלה. שנוקטת גישת חינוך נוקשה. שכניראה הייתה נפוצה באותה תקופה. בלי להתנצל עליה. או להרגיש אשמה. אמא שכניראה לא ידעה כמה הילדה שלה פגועה. כי היא לא הביעה שום דאגה מההתנהגות הפרועה שלה.
ואני התגליתי כילדה שמאד רוצה להיות בקשר. כל הזמן. כמה שיותר. גם עם בעלי חיים וגם עם בני אדם. שמעדיפה קשר על פני משחק עם עצמה. ומנסה להשיג אותו בכל דרך אפשרית. ילדה שהטמפרמנט שלה כניראה לא התאים לטמפרמנט של אמא שלה. שמאד אהבה אותה. אבל התקשתה.
והתמונה הזו טילטלה את עולמי.
אין לי שום מגע עם זכרונות של אמא אוהבת. יש לי רק זכרונות של אמא נוקשה קרה ואכזרית.
ופתאום הבנו ביחד שהייתה שם גם אמא מזינה. שנתנה אהבה. והתפעלה. שלימדה אותי לאהוב ולהיות בקשר. וכל זה נמצא איפשהו בתוכי.
לא נגיש.
וזה מה שמאפשר לי להיות האמא שאני היום. זה מה שמאפשר ללב שלי להיות כמו שהוא. הייתי חייבת ללמוד את זה איפשהו.
ואפשר לפתוח את הצינור הזה. ולהתחבר למקומות האלה. ואז אוכל להרגיש את האהבה שיש סביבי. מכל החברות שלי. כי זה כן מופנם בתוכי. רק לא נגיש.
המטפלת שלי אמרה שיש בזה המון תקווה.
ופתאום התחברתי לכאב. כאב עצום. כאב שקשה להכיל.
כאב על אמא שכניראה לא ידעה כמה הילדה שלה נפגעה.
כאב על הילדה שהייתי, שכל כך הייתה צריכה שאמא שלה תדע, ותשמור עליה. ותיראה אותה. ותעזור לה. והרגישה בלתי נראית. כי היה חלק שלם שאמא שלה לא ראתה.
והפסיכולוגית שלי הסבירה שילדים בטוחים שאמא יודעת הכל. אז אם היא יודעת ועדיין מתעלמת ולא עוזרת לי, איך אפשר להאמין לאהבה שלה?
וכאב עצום על אמא שלי שאהבה אותי ולא הצליחה להתקרב אלי כי הדפתי אותה כל הזמן. כי לא האמנתי לה.
ניסיתי לדמיין איך הייתי מרגישה אם בתקופה שהילדה שלי כל כך סבלה, הייתי מנסה לעזור לה והיא הייתה הודפת אותי. וזה היה בלתי נסבל.
קיוויתי שהדברים יעלו בסדנת ההתקשרות. שאוכל לעבוד איתם. אבל הם לא עלו.
זה כואב מדי. ומפחיד מדי.
ועכשיו אני מנותקת
אפשר להבין למה.
זה כל כך מפחיד לפגוש את זה. את האובדן הנורא. וקצת קשה לי כרגע להחזיק את התקווה של איך אחרי שאעבור דרך זה דברים רבים יפתחו בפני.
ולצד זה אני כן מרגישה שמשהו מהותי בתוכי השתנה. משהו היה פתוח יותר בסדנא. ואיפשר לי ליצור יותר קשר עם אנשים. ולתרגל בעיקר עם גברים.
והרגשתי צורך להיות מוחזקת.
והרגשתי געגוע עצום לאמא. לא יודעת אם זה היה געגוע לאמא שלי, או כמיהה לאמא כלשהי. אבל זה היה מאד נוכח. רציתי אמא.
ועכשיו אני מחכה בסבלנות. מחכה שאסכים להרגיש. להרגיש את כל הכאב. והאובדן.
ויודעת שיש בי את הכוחות לעשות את הדרך החדשה הזו שניגלתה בפני.
עוד דרך אחת מיני רבות שאני צריכה לעבור במסע שלי.
וכשיגיע הרגע הנכון אצעד בה.
למעבר לפוסט הבא - בית
למעבר לפוסט הקודם - פשוט להיות