אני יושבת על המרפסת בבית החדש שלי.
בית שהוא ממש שלי.
בניתי לי בית.
כבר שנה שאני חולמת את הבית הזה, מתכננת אותו לפרטי פרטים, מוציאה לפועל את הפרויקט המורכב של השיפוץ, ועכשיו החלום התגשם.
ולמרות שעברתי לכאן כבר לפני שבועיים, אני עדיין מופתעת כל פעם שאני מתבוננת סביב, ומתקשה להאמין שאני יושבת בבית שלי.
חברה אהובה ומוכשרת עזרה לי בכל שלבי התכנון והביצוע. והצליחה להפוך דירה קטנה של 3 חדרים לדירה מרווחת של 4 חדרים שתאפשר לי לגור כאן עם בנותי.
ולראשונה בחיי אני מרגישה שאני ממש בבית.
אוהבת כל פינה פה. מרגישה שהדירה הזו היא מין שלוחה שלי. מבטאת אותי באופן מדויק. כל מי שתיכנס לפה תדע מי אני. ותרגיש את האנרגיה שלי.
ומשהו ביצירה של הבית החיצוני, איפשרה לי למצוא גם את הבית הפנימי שלי.
משהו בי נפתח. אני פוגשת את העולם בלב פתוח וחפץ. וזה ממלא אותי שמחה.
חזרתי הביתה גם בתוכי.
זה לא מרגיש כמו משהו חדש שלמדתי לעשות.
זה מרגיש שזו אני באמת. סוף סוף חזרתי למהות הבסיסית שלי. לאחר עבודה ארוכה וממושכת. ואני מכירה אותי. אני לא חדשה לי. תמיד היייתי פה. מחכה לחזור ולהתגלות.
וזה מרגש ועמוק ומשמעותי מאין כמוהו.
וכל זה התאפשר גם הודות לתהליך מאד משמעותי של מפגש עם אמא שלי המדומינת בטיפול.
הייתה לי הזדמנות לספר לה. לספר לה את מה שקרה לי. ולספר לה כמה הרסני זה היה שהיא לא ראתה ולא שמרה עלי. וכמה זה לא איפשר את הקשר איתה. וכמה בודדה הייתי. ואבודה.
וזה כאב. כאב לגלות שאמא שלי אהבה אותי ממש. והאהבה הזו לא הייתה זמינה לי.
וזה שבר את הלב להבין כמה אמא שלי כניראה סבלה מכך שהיא לא הצליחה להגיע אלי והיא לא ממש ידעה למה.
וביום המעבר, ניקיתי את המקפיא בדירה החדשה. לאחר שהיה שם חלק קפוא שלא הצלחתי לנקות כשפיניתי אותו בדירה הקודמת. וחיכיתי שהוא יפשיר.
ובתוך ערמת פרורים שיכולתי לפנות מבלי משים, ראיתי פתאום משהו מנצנץ.
הוצאתי את זה ונדהמתי למצוא את טבעת הנישואין שלי אמא שלי. שמצאתי בזמן שפינינו את הדירה של אבא שלי לאחר שהוא נפטר. לפני כמעט שנתיים. וזמן קצר לאחר מכן איבדתי אותה. ענדתי אותה על הזרת והיא הייתה קצת גדולה עלי. וכניראה נפלה פעם כשחיפשתי משהו במקפיא.
ובזמנו שיחררתי, לאחר שחיפשתי זמן רב ולא מצאתי אותה.
ודווקא פה. בדירה החדשה, אמא שלי הופיעה. וסימנה לי אני פה. איתך.
והתיקון שעשיתי איתה איפשר לי להזמין אותה לתוכי. ברצון. גם בי משהו הפשיר.
ואמרתי לה, ״אמא את פה, תודה שבאת״ והתרגשתי מאד.
ובמקביל לכל זה. עלתה בתוכי גם המון חרדה בתקופה האחרונה.
חרדה שהכל ילקח ממני.
שאאבד שוב את עצמי.
שהטיפול יפסק ואאבד את המטפלת שלי.
ובמפגש האחרון ניסינו להקשיב לחרדה, לראות מאיפה אני מכירה אותה,
ועלתה מתוכי המתבגרת שהייתי.
זו שהייתה כל כך בודדה.
שאף אחד לא ראה את הכאב שלה.
שידעה להסתיר כל כך טוב.
שהבורות העמוקים שהיא חיה בתוכם היו ידועים רק לה.
וישבתי לידה בחדר הקטן שהיה לי. ונתתי לה יד.
ופתאום מהמקום שאני נמצאת בו יכולתי להבין יותר מתמיד כמה הפער הזה בין מה שהיא יכלה להיות ולחוות, למה שהיא באמת חוותה בעולם הוא עצום. ושובר לב.
תמיד הכרתי את הבורות. אבל היכרתי אותם מתוכם.
להכיר את הבור מבחוץ. ולפגוש באותו זמן אותי בתוכו, זו חוויה אחרת לגמרי.
וכאבתי איתה.
וסיפרתי לה כמה אני מבינה.
וסיפרתי לה על העתיד. ולאן היא יכולה להגיע.
ואז, משהו ביאוש שלה התחיל לחדור לתוכי. וזה היה מבהיל.
זה איפשר לי להבין כמה עוצמה יש ביאוש הזה.
ואיך הוא יכול להשתלט.
והבנתי שזו החרדה.
והפסקנו.
זה היה מספיק לאותה פגישה.
אבל הייתי איתה לרגע. בטוחה ונינוחה ואוהבת ומנחמת.
יודעת ממש מה יכול להתאפשר.
מבינה לעומק את הסבל.
הכי טוב מכולם.
ולרגע היא לא הייתה לבד.
ואני מוצאת את עצמי יושבת בבית שלי ובוהה. ללא שום צורך בהסחות דעת.
יושבת בסלון ומתבוננת סביב וסופגת לתוכי את הבית שלי.
יושבת כל ערב שמתאפשר על המרפסת ומקבלת את פני השקיעה.
והלב שלי פתוח וסופג ונינוח. ורוצה להיות בקשר עם העולם.
כמו אותה ילדה קטנה שאמא שלי סיפרה עליה במכתבים, שלא רצתה לשחק לבד. שרק רצתה להיות בקשר. רק רצתה תשומת לב.
אותה ילדה שאבדה לי. ועכשיו חזרה.
ואני מרגישה שהדברים מתיישבים לאט במקומם.
ואני לא צריכה לדחוף לשום כוון.
הדברים יקרו עכשיו בקצב שלהם.
אני רק צריכה להיות פה, פתוחה לאפשרויות,
ולתת להן להגיע.
למעבר לפוסט הבא - אהבה טהורה
למעבר לפוסט הקודם - להסכים להרגיש