תהליך ריפוי של פוסט טראומה מורכבת, בשל פגיעה מינית מתמשכת בגיל הרך, הוא תהליך מורכב. ארוך בצורה בלתי נסבלת. רווי תהפוכות ונפילות ורגעים של יאוש שחור.
הכי קשה ליפול שוב אחרי רגע של תחושת הישיג. ושקט. ותקווה.
כשפתאום אפשר לדמיין שהחיים יכולים להראות אחרת. מלאי משמעות.
כשהלב פתוח. ויש תחושה ממשית של חיבור לעצמי ולעולם.
הזדמנות יקרה מפז לפגוש את העצמי האורגני, שמבליח לרגע, ושהיה שם מבראשית, ולהיזכר שהוא עדיין נמצא שם מתחת לכל המהומה שנערמה עליו.
זה רגע כזה של עצירה במסע. רגע שאפשר להשקיף על הנוף ולהנות מהפירות.
אבל זה לא סוף המסע. יש עוד דרך לעבור. מקומות לרפא. עדיין אי אפשר לעצור. רוחות העבר עדיין רוחשות שם במעמקים. תובעות את שלהן.
ואפילו שהדרך עד כאן הייתה ארוכה מנשוא, נידמה שדרך ארוכה עוד לפני.
ואז, לפעמים, צריך לגייס את האומץ להמשיך בנחישות במסע.
כי זה ממש קשה לעזוב את המקום השקט והנינוח ולחזור אל הבורות מרצון.
ולפעמים, זה פשוט המשך טבעי של הדרך. מתוך איזושהי תאוות חיים, ורצון עז לממש את מלוא היכולת שלי לחיות את החיים במלואם. ולא לוותר. לאפשר לעצמי לחוות את כל מה שאני ראויה לו. את כל מה שהייתי ראויה לו מאז ומעולם ונגזל ממני באכזריות.
לא משנה מאיזו סיבה אני ממשיכה בדרך, הנפילה תמיד מפתיעה וכואבת.
כמעט מפתיע שזה מהמם אותי כל פעם מחדש. כי הרי זה כל כך צפוי.
ויחד עם זאת זה כל כך מכאיב. לפגוש שוב את המקומות האלה של הכווץ. שכל הגוף כואב. והלב נסגר. והכמיהה העצומה לקשר שורפת אותי מבפנים אבל לא יכולה להתממש גם כשהמטפלת שלי נמצאת שם מולי ואומרת, אני כאן, לגמרי בשבילך. קשובה כל כולי. אבל זה לא מצליח להיכנס.
לא מצליח לחדור את החומות של חוסר האמון וחוסר התקווה.
אתמול הייתה פגישה כזו.
ויצאתי ממנה בתחושה שאני לא מובנת. שלא קיבלתי תוקף לתחושות שלי. והרגשתי ממש ממש לבד. ומיואשת.
ולא הייתי מסוגלת ללכת ללימודים.
אני חושבת שזו פעם ראשונה בשנתיים וחצי שאני בוחרת לא ללכת ללימודים. שפתאום זה לא מרגיש לי כמו עוגן, אלא כמעמסה.
אני לא יודעת בדיוק אפילו אם בחרתי. כי הייתי פשוט משותקת.
לא יכולתי לזוז.
לא יכולתי לגרום לעצמי להתארגן וללכת.
המפגש עם אנשים הפחיד אותי.
המפגש עם עצמי הפחיד אותי.
ונשארתי בבית.
והרגשתי נורא.
זה בטח מאד מתסכל גם למטפלת שלי. היא מגיעה לפגישה בנוכחות מלאה. ואני לא שם. לא באמת.
והרי היו שתי פגישות כל כך קרובות. שהתינוקת ההיא הנטושה שכל כך רצתה שרק יחזיקו אותה ויאהבו אותה, הופיעה. וזכתה להחזקה. והמטפלת שלי עטפה אותה. והייתה שם בשבילה. ובכי עמוק וקדום יצא.
אז מה השתבש?
ולמה פתאום היא השתלטה על החיים שלי. כל כך אבודה. כל כך לא מאמינה. כל כך חסרת אונים. וכל כך הודפת כל נסיון התקרבות.
לצד זה שהיא רק רוצה שיחזיקו אותה ויאהבו אותה כמו שהיא. אבל כלום לא חודר את המעטפת הבלתי חדירה שהיא בנתה עם השנים כדי לשמור על עצמה.
בפגישה האחרונה לא הייתי מסוגלת אפילו לפקוח עיניים ולהסתכל על המטפלת שלי. כי כשפקחתי עיניים והיא הסתכלה עלי במבט החם שלה ועם חיוך, לא הייתי מסוגלת להאמין. ולא רציתי לקלקל את הזכרון של המבט שלה עבורי.
ועכשיו יש לי רגע קצר שאני פה. בערך. לא במלואי. קצת מנותקת. ולא נגישה לעצמי. אבל היא לרגע לא פה. הקטנה. ואני מסוגלת לנסות להרגיע את עצמי ולהגיד שפשוט בחרתי להמשיך בדרך. לא עצרתי לנוח על זרי הדפנה.
וכשאני ממשיכה בדרך אני פוגשת שוב את הבורות. ואת האפילה. ואת החלקים המגבילים שלי.
והם פשוט שם. אי אפשר להתעלם מזה. צריך פשוט לחבק אותם. ולהכיר בכאב העצום שגרם להם להיוולד. ובסבל שמתלווה אליהם כשהם מופיעים.
אני לא בוחרת בזה.
זה פשוט שם.
אני כן בוחרת להמשיך בדרך. ולפגוש את זה. שוב ושוב ושוב. באומץ. ובנחישות.
ובתוך תוכי כניראה כן יש תקווה, שיום אחד זה יהיה פשוט יותר. ולא יתלווה לזה כל כך הרבה סבל. ושאני אוכל להיות פה לצד הקטנה ולספק לה את הנחמה שהיא זקוקה לה.
ושיהיו יותר ויותר רגעים שאוכל לחיות את החיים במלואם, ולהתבונן אחורה, ולהבין למה המסע הזה היה מוצדק. ושווה את המאמץ האדיר הזה. ואת הגבורה שנידרשת עבורו.
למעבר לפוסט הבא - אני מוכנה, בואי
למעבר לפוסט הקודם - אני לא נוטשת