התינוקת בתוכי התעוררה. והיא רוצה שיחזיקו אותה. היא ממש צריכה להרגיש רצויה. ואהובה.
חברה אהובה שהתקשרתי אליה אתמול, אמרה לי, לא לכעוס עליה. להזכיר לה שאני שומרת עליה.
לפני שהיא הגיעה חוויתי עליצות. הלב שלי היה פתוח. והכל ניראה פשוט.
זיהיתי שהיא הגיעה לפי הרגשת הכבדות שמילאה אותי. הלב שלי נסגר. ופתאום הכל הרגיש כמו סבל.
איך תינוקת כל כך קטנה, יכולה להשפיע עלי בצורה חריפה כזו.
וכמה היא סובלת.
אני חושבת שהמטפלת שלי ואני הזמנו אותה להופיע. בפגישה האחרונה. איפשרנו לה. כמעט קראנו לה.
הבאתי לפגישה תמונה ממש ישנה של אמא שלי איתי ועם אחותי. שתינו תינוקות בנות שנתיים בערך. יושבות על אמא שלי לצורך התמונה. זו הייתה כניראה תמונת פספורט שצילמנו לדרכון של אמא שלי. לקראת נסיעה לחו״ל.
ואמא שלי מחבקת אותנו. חיבוק חזק. שלא נזוז. שאפשר יהיה לצלם. אחותי מחייכת. חיוך חסר שיניים. ואני תינוקת עצובה. עם מבט עמוק.
גם אמא שלי מרגישה מאד לא נוח בתמונה. ניראה שהיא רק רוצה שזה יגמר כבר. אבל אולי זו פרשנות שלי. כבר אין לי את מי לשאול.
ואז המטפלת שלי הציעה שבפגישה הבאה נעשה עבודה עם התינוקת. בלי מילים. כי לא ממש היו מילים בגיל הזה. עבודה במגע. מגע יציב. אולי בשכיבה על מזרון. היא הסבירה לי שהיא תכסה אותי. ושהכל יהיה מאד עדין ובקצב שלי. ואפשר יהיה בכל רגע להפסיק.
ולא נבהלתי. הרגשתי שאני בוטחת בה.
ואחרי הפגישה הרגשתי עליצות. וציפיה. אני רוצה לפגוש את התינוקת בסביבה מוגנת. אני סקרנית.
ואז היא הופיעה. התינוקת. עם כל העצב העמוק שממלא אותה.
כתבתי למטפלת שלי, וסיפרתי לה שהיא הופיעה.
והיא הזמינה אותי לשים לב לחוויה. להקשיב לה. לראות מה היא צריכה בשביל הריפוי.
וניסיתי.
אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת לבד.
פשוט התנתקתי כל פעם שניסיתי לשים לב.
התינוקת רוצה שיראו אותה. שיבחינו שהיא כל כך עצובה. ומרגישה כל כך לבד. וזה לא מספיק לה שרק אני אראה.
היא צריכה עדים לכאב שלה.
לגמרי לבד היא הייתה גם אז.
אז אני אחכה לפגישה הבאה.
ובנתיים אני שמה לב שכל זה לא מערער את הקשר שלי עם המטפלת שלי. ברגעים הקשים אני מנסה להיזכר במבט הרך והחם שלה. וזה מצליח להרגיע לרגע. ואני בציפיה לפגישה הבאה שלנו.
אני יודעת שהיא תבין. ותהיה שם בנוכחות האוהבת שלה. וממש תרצה לעזור.
ופתאום יש שוב מקום למילים. למילים שמספרות לי מה אני מרגישה.
כי כשנמצאים לבד אין מי שעד. אין למי לספר בסוף יום את חוויות היום. אין את מי לשתף.
זו חוויה של בדידות, לא משנה כמה חברות יש לי שאני יכולה להתקשר אליהן.
וזה מתעצם כשאין גם אמא.
בפגישה האחרונה עלה גם נושא שכבר עלה בטיפול הקודם שלי.
ההרגשה החזקה שלמילה ״אישה״ אין קשר אלי. זו מילה שאני לא מסוגלת להשתמש בה.
והבנו שבעצם אני לא ממש מבינה מה המשמעות של המילה הזו עבורי. ולכן היא זרה לי.
והמטפלת שלי עודדה אותי לשאול את החברות שלי, מהי משמעות המילה עבורן. כדי שאוכל אולי ללקט משם דברים שיתנו משמעות למילה גם עבורי.
למעשה היא כבר דמיינה מפגש עם החברות, לשיח בנושא.
ואני באותו זמן חשבתי שאכתוב להן בקבוצת החברות.
וזה קצת שיעשע הפער הזה. וגם העציב.
אז כתבתי להן. והתחלתי לקבל תגובות ממש מרגשות ועמוקות.
וגם זה חי בי ומתחיל לרקום צורה.
אז מאד מובן לי למה הילדה ניבהלת.
אולי היא חוששת שאני נוטשת אותה. שאני מתחברת יותר לחלקים הבוגרים שלי. ושאני אשכח אותה. כי נעים לי יותר להיות באזורים הבוגרים והמחוברים.
אז אני מבטיחה לך קטנה לא לנטוש. ולהקשיב. ולהיות עדה. ולתת מקום לכל הכאב. ולאפשר ריפוי. שעוד צריך לקרות שם.
וגם המטפלת שלי תקשיב. ותהיה עדה.
ונמצא ביחד את הדרך לאפשר את הריפוי הזה.
ואת תמיד תהיי איתי. את חלק בלתי נפרד ממני. ואני מאמינה שאני גם אגלה מה החלק שלך במשמעות של להיות אישה עבורי.
אני עוצמת עיניים. ורואה בעיני רוחי את התינוקת העצובה שיושבת על אמא שלי. כל כך כמהה לחיבוק אמיתי ואוהב. ועצב עמוק עולה בתוכי. העצב שלה. העצב שלי. ואני לוחשת לה. אני פה. ואני רואה. ואני יודעת. ממש ממש יודעת. כמו שאף אחת אחרת אף פעם לא תדע.
ומתישהו אני אוכל לחבק אותה. וזה יספיק. אני ממש ממש בטוחה בזה.
למעבר לפוסט הבא - נידרשת פה גבורה
למעבר לפוסט הקודם - אני חושבת שאני אהיה בסדר.