אני חושבת שאני אהיה בסדר.
בחוץ חזר להשתולל לו החורף. רוחות עזות. מטחי גשם. שמיים אפורים. וקר.
אבל בתוכי התחיל האביב.
זרעים שנטמנו אי שם, באדמה קשה וקרה. כל כך קשה שלא חשבתי שהיא מסוגלת להצמיח משהו. מתחילים לנבוט.
וזה כל כך מרגש להתבונן בגבעולים העדינים ובעלים הצעירים, שמתחילים לפלס את דרכם אל האור.
משהו הישתנה עם המטפלת שלי. זה מרגיש שעברנו משוכה מאד משמעותית. אני אפילו לא ממש זוכרת איך בדיוק זה קרה. אני רק זוכרת שהיא הזמינה אותי לספר לה על כל הקולות שמשתוללים בתוכי. על כל הספקות. ואי האמון. והיא פשוט נתנה לזה להיות בינינו. בלי להתגונן. ובלי לכעוס. והיא רק הופיעה מולי. כמו שהיא. כמו שהיא תמיד. אחרת מאיך שהקולות בתוכי ניסו לצייר אותה. ואני הצלחתי להרגיש את זה.
ומשהו בתוכי נרגע.
ומאז נולדה בינינו קירבה חדשה.
ואני מצליחה להרגיש את הקירבה. גם בלי צורך במילים שיגדירו בדיוק מה היא מרגישה.
והקירבה נשמרת גם בין הפגישות.
וחלקים נוספים שלי מתגלים ומציגים את עצמם בפניה. בלי פחד. ובלי ספקות. לפעמים עם קצת בושה.
והיא שמחה לפגוש אותם. ומחזיקה איתי את הכאב הבלתי נסבל. ואני מרגישה לא לבד.
והיא רוצה בטובתי.
ואני מאמינה לה. ממש ממש מאמינה לה.
והרוך שלה מגיע אלי. ואני מרגישה עטופה ומוגנת. ואהובה.
גם כשאנחנו פוגשות מקומות ממש ממש קשים.
עוד מעט תהיה לנו במסגרת הלימודים סדנת העמקה על מיניות.
נרשמתי לסדנא. וזה דרש ממני הרבה אומץ.
נושא המיניות שלי מרגיש לי כמו אפילה שנמצאת בתוכי, וכשאני מתבוננת בה, היא יוצאת ממני והופכת לענן שחור, שמכסה את השמיים, ומייצר חשיכה סמיכה ודביקה.
ולאחרונה זה נושא שעולה הרבה בטיפול.
ואני שמה לב, שככל שאנחנו נוגעות יותר במקומות האלה, הספקות אם הפגיעה קרתה נעלמים לי. אין לי שום ספק שנפגעתי. במיוחד כשאני רואה כמה המקום הזה פצוע.
לפעמים נידמה לי שההתפתחות המינית שלי נתקעה בגיל של הפגיעה. ונעטפה בתחושות של גועל.
אין שום קשר בין המיניות שלי לבין המושג הרחב של מיניות. שהמטפלת שלי מנסה לדבר עליו. משהו שקשור לאנרגית חיים.
כל פעם שהיא מתחילה לדבר על זה, אני נאטמת. אני מרגישה שמדברים אלי בשפה שאני לא מסוגלת להבין. יש בי כמיהה עמוקה להבין אותה. לצד בהלה מטורפת.
ואז אני שוב מרגישה לבד.
ילדה קטנה מפוחדת. שאף אחד לא מסוגל להבין מה היא מרגישה. וכמה זה נורא. ומגעיל. ומלוכלך.
באחת הפגישות האחרונות, הצלחתי לכאוב לעומק את ההבנה שההתפתחות המינית שלי ניגזלה ממני. שלא זכיתי, במהלך חיי, לחוות את הדבר הזה, באופן הבריא והחי והמלא שאפשר לחוות אותו.
ובפגישה האחרונה עלה בי חשש עמוק שאולי אי אפשר לתקן. אולי זו התפתחות שצריכה לקרות בשלב מסויים ואם היא לא קורית זה אבוד. קצת כמו שאם תינוק יגדל במערה, ולא יראה אור יום, המוח שלו לא ילמד לראות. ואז גם אם הוא יצא מהמערה הוא כבר לא יוכל לראות. אפילו שאין לו שום בעיה פיזית.
והמטפלת שלי הבטיחה לי שזה לא המצב.
ובסוף הפגישה היא הביטה בי, עם הרוך הזה בעיניים שלה. ועם כאב. ואמרה לי. משהו באמת נלקח ממך, ואני אעשה כל מה שביכולתי לעזור לך להחזיר את זה. כי את ראויה לחיים מלאים.
ואני האמנתי לה.
וברור לי שעד הסדנא, אנחנו צריכות ללמוד ביחד את המקום האפל הזה בתוכי. ללמוד להכיר אותו לעומק. להכיר את העולם הצר והמכאיב שאני נמצאת בו. כדי שאוכל להגיע לסדנא עם חופש בחירה להכיר עולמות חדשים.
ואני מתגלה לעצמי לאחרונה קצת אחרת. עם תחושה שאני ראויה. עם רצון להנכיח את עצמי בעולם. ופתאום אני לא חוששת לדרוש דברים בעבודה, שאני ראויה להם כבר תקופה כל כך ארוכה ולא מקבלת אותם. כי גם לא דרשתי אותם מספיק בנחישות.
ופתאום אני גם לא מפחדת לעזוב במקרה שלא אקבל את מה שאני ראויה לו.
המטפלת שלי אמרה שמרגיש שהגעתי לשלב של אינטגרציה. וזה שימח אותי.
גם זה מרגיש חדש באיזשהו אופן. למרות שאני בטוחה שכבר עשיתי אינטגרציות במהלך תהליך הריפוי שלי.
ופתאום אני שמה לב שהצורך שלי במילים יורד.
כשאני מסוגלת לחוות ולהרגיש, אני לא זקוקה למילים שיספרו לי מה אני מרגישה, או מה אחרות מרגישות.
אולי בגלל זה לא כתבתי כבר שבועיים.
אני נוכחת. ויודעת מה אני מרגישה.
ואני מרגישה את העוצמה של זה בתוכי, אפילו רק מלכתוב את המילים.
ואני יודעת למה אני כמהה. הכמיהות שלי עולות באופן מאד ברור.
אני כמהה לקשר. אמיתי בעולם.
לא קשר של מילים כתובות.
קשר שיהיה נוכח בחיי.
גם קשרים עם חברות.
וגם קשר אינטימי.
אני מרגישה בשלה. בשלה לעשות שינוי.
אני עדיין לא יודעת בדיוק איך. אבל אנחנו נמצא את הדרך ביחד. המטפלת שלי ואני.
אני לא לבד בזה.
ועוד תהיינה נפילות. ונסיגות. וקשיים וכאב.
אני כבר למודת נסיון.
אבל אני חושבת שאני אהיה בסדר. ממש בסדר.
למעבר לפוסט הבא - אני לא נוטשת
למעבר לפוסט הקודם - ללמוד להיות בקשר