חיפוש
  • Ahimsa

ללמוד להיות בקשר

עודכן: 11 במרץ


התעוררתי מוקדם. ואני יושבת מאז ורואה ברצף פרקים של איזו סדרה.

סופשבוע.

תמיד מורכב יותר בסופשבוע.

והסבל הולך וניבנה בתוכי. זה ממש כאב פיזי. לא ממוקד לאיזור מסוים. אבל מתפשט לו באזור החזה שלי.

כמו גל של כאב שנע בתוכי מצד לצד בלי הפסקה.

כל כך מוכר. ובכל זאת מפתיע כל פעם שהוא מגיע. וגם כל פעם שהוא מתפוגג.

ואני יודעת שאני חייבת לייצר תנועה. לעשות משהו חוץ מלשבת מול המחשב ללא תזוזה. אבל אני לא מסוגלת. אי אפשר להסביר את השיתוק הזה. הוא פשוט אוחז בי. זה אפילו לא בדיוק שיתוק. זה חוסר יכולת לייצר תנועה שתיטיב איתי.

לפחות אני מסוגלת לכתוב. לפעמים גם זה לא מתאפשר.


אחרי תחושת קירבה מאד גדולה למטפלת שלי. כבר שתי פגישות שמשהו נישבר. ואני לא מצליחה לגעת בתחושת הקירבה שהייתה כל כך נוכחת. והמבט החם שלה לא מצליח להיכנס לתוכי. לא מצליח להמיס את גוש האבן שהפכתי להיות. איך ממיסים אבן?


והמוח שלי עובד בקדחתנות. מנסה לחפש סיבות. מחפש מה היא עשתה שגורם לי להרגיש ככה. מתכנן מה להגיד כדי להחזיר את הדברים לקדמותם. אם היא רק תקבל את הפרשנות שלי לדברים. אם היא רק תיקח אחריות. אם היא רק תתקן את השבר שהיא יצרה.


בסוף הפגישה האחרונה הבנו שזה המנגנון שמופעל אצלי.


היא ביקשה ממני להתבונן בה ולהגיד מה אני מרגישה. ולא הרגשתי כלום. הייתי מנותקת לגמרי מהרגשות שלי.

יכולתי רק להתבונן באופן שבו היא הסתכלה עלי, ולזהות שיש שם סימנים שאכפת לה. משהו במבט, בקול. בריכוז. איזו עוצמה שהייתה בה.

והיא ביקשה ממני לבדוק מה אני מרגישה בגוף. לא רק לפרש את מה שאני רואה.

והרגשתי שקט בחזה. איזה רוגע. ומשהו פתוח. והיא ביקשה ממני ממש לשים לב לזה.


ואז עלה בתוכי קול, שאמר, ״היא מתאמצת, אל תאמיני לה״, וסיפרתי לה מה הוא אמר.

הקול הזה, כל כך מוכר, הוא קול בתוכי, שמנסה לשכנע אותי שמה שאני רואה לנגד עיני, או מרגישה בגוף הוא לא נכון. ולפעמים כשהוא עולה, הוא אפילו מייצר תגובה גופנית. תחושה שאני נהדפת, ונסגרת, ומתרחקת.


והיא אמרה, זה המנגנון שלך. הקול הזה שמנסה לשכנע אותך לא להאמין למה שאת חווה. כדי לשמור עליך. כדי להזהיר אותך מסכנה אפשרית.


וזו לא פעם ראשונה שאני שומעת את זה. גם המטפלת הקודמת שלי סיפרה לי על המנגנון הזה.


וגם אז זה עורר בתוכי תסכול. כמו גם באותו רגע.


איך אדע למה להאמין? ואם הקול הזה מתעורר גם בעקבות תחושות ודברים אמיתיים שאני מזהה? צרימה. חוסר התאמה בין מה שנאמר למה שאני מרגישה.

ואם יש בי באמת רגישות על, ואני מזהה מתי משהו הוא לא לגמרי אותנטי.

ואם לא אוכל להאמין לעצמי, איך אוכל להתנהל בעולם? איך אדע למה להאמין?


ומאז הפגישה האחרונה, אני בבלאגן.


הקול הפך להיות מאד פעיל. ואני מנסה לנתח כל רגע ורגע משתי הפגישות האחרונות. מנסה למצוא הוכחות לכך שמשהו הישתנה בה. ושהיא פשוט לא מודה בזה. ומנסה לחפש דרכים לשכנע אותה.


ואז לפעמים יש שבריר של שניה, שאני נזכרת במבט שלה.

ואז אני מנסה להגיד לקול הזה. רגע. חכה רגע. ואם היא צודקת?

ואם היא לגמרי איתי? וכלום לא הישתנה? אולי זה סתם פחד שהתעורר מהקירבה שנוצרה?

אולי אפשר לנסות ולוותר על הצורך הזה בהוכחות בלתי פוסקות ורק לנסות להרגיש את מה שנוכח?


ואיך אפשר ללמוד חזרה לסמוך על הגוף הזה? ועל התחושות שלו?

גוף שכל כך הרבה שנים לא הייתי מסוגלת להתחבר למה שהוא מרגיש.

גוף שבגד. ושיתף פעולה עם הפגיעה.

ואיך אפשר לחזור ולסמוך על מה שאני מרגישה בקשר? איך אפשר להאמין לתחושת קירבה בלי לבדוק כל הזמן מתי היא מסוכנת?


התקשרות לא מאורגנת. זה חתיכת דבר מסובך. וזה פשוט הורס הכל. והפגיעה כל כך מופנמת בתוכי. ועולה ומחריבה הכל בדיוק כשמתחיל להיווצר קשר משמעותי.


בפגישה האחרונה היה רגע שהמטפלת שלי ביקשה ממני לעבור מהספה לכורסא ולדמיין את הילדה הקטנה שיושבת על הספה, הילדה הקטנה שהיא אני. ולבדוק אם אני רוצה להגיד לה משהו.

ואמרתי לה, שאני יודעת שהיא מרגישה כל כך לבד. אבל שזה לא יהיה ככה לתמיד. ושהיא לא תישאר לבד. ועלה בי המון עצב. ואז התנתקתי. וזהו. היכולת שלי להתחבר לעצמי חזרה נעלמה.


אין דבר בודד יותר מלא להיות מסוגלת להתחבר לעצמי. מלאבד אפילו את עצמי. ולא לדעת איך ומתי אחזור משם.

ואז אני הופכת לגוש אבן. וכלום לא מצליח לחדור.


ומאז הפגישה אני לא מסוגלת לכתוב למטפלת שלי כמה קשה לי. למרות שהיא הזמינה אותי בעבר לכתוב לה.

הקול משכנע אותי שמשהו בה הישתנה. שהיא שינתה עמדה. והיא כבר לא רוצה לעזור לי בין הפגישות. שזה קשה לה מדי.

וההבנה שזה מנגנון, ואולי אני צריכה להעז ולפקפק קצת במה שהקול אומר, לא מספיקה לי כדי לייצר שינוי.


אני חושבת שבפגישה הבאה אקפיד להישאר עם עיניים פקוחות. הקול הרבה יותר משכנע כשאין מציאות שאני רואה לנגד עיניי. אז הוא יכול לשכנע אותי בכל דבר.

כי מול מילים שעולות בראשי, רק מילים יכולות לשכנע.

והמטפלת שלי מעדיפה לא להגיד את המילים שאני כל כך רוצה לשמוע. היא מעדיפה שאנסה להרגיש בעצמי.

ואני אנסה גם כל הזמן לבדוק מה קורה לי בגוף.

ואנסה להבין את המציאות דרך התחושות שלי.


ועם הזמן, אולי אצליח בצעדים קטנים, לחזור לסמוך על הגוף שלי, ועל התחושות שלו, ועל הרגש שעולה.

אולי אוכל לאפשר לקול ששומר עלי לנוח רגע. כבר לא אזדקק לו.

ואז אולי אצליח לחזור להיות בקשר רציף יותר, עם עצמי, ובעקבות זה בקשר יציב יותר עם העולם.

 

למעבר לפוסט הבא - אני חושבת שאני אהיה בסדר.

למעבר לפוסט הקודם - מפויסת







43 צפיות