יום שישי בצהריים. יושבת על המרפסת. שמש חמימה מלטפת. ואני נושמת. מנסה להתחבר לעצמי.
עדיין יש תנועה ערה של מכוניות. השקט המבורך של השבת יגיע מאוחר יותר.
ומשהו ברעש הזה מעורר בי אי שקט. כשרעש חיצוני מעורר בי כזה אי שקט, זה בד״כ מעיד על כך שגם בתוכי מתחוללת איזושהי מהומה שאני לא ערה לה.
בפגישה האחרונה אצל המטפלת שלי, הבנו שעדיין מוקדם לי מדי לוותר על שתי פגישות בשבוע. ולחזור לפגישה אחת.
ניסיתי לעשות את זה בשבוע שלפני אותה פגישה. וזה היה קשה מדי.
בימים הראשונים אחרי הפגישה, עדיין הצלחתי לשחזר את תחושת הקירבה שנוצרה בינינו. אבל מיום ליום זה הלך והתעמעם. ואז הרגשתי שאין לי במה להאחז. הרגשתי שהקרקע מתחת לרגלי מתחילה להישמט. הרגשתי לגמרי לבד. ואז נולד בתוכי הסבל.
והקולות האלה בתוכי, אלה שחוזרים ואומרים לי ללא הפסקה, לא להאמין. שדורשים ממני הוכחה. הלכו והתעצמו. ולא הייתה לי הוכחה.
כשהגעתי לפגישה האחרונה, לאחר שבוע שלם בו לא נפגשנו, הרגשתי בעוצמה איך יש בתוכי שני חלקים. חלק מלא כמיהה עדינה לקשר. וחלק חשדן. מלא התנגדות. שצריך משהו באופן מאד מדויק. אחרת הוא מסרב להאמין. והחלק הזה דורש מילים מפורשות. מילים שאפשר לשחזר.
והחלק מלא הכמיהה, שרק רוצה להיות בקשר. ורק רוצה להרגיש חיבור. התמלא עצב. הייתה לו תחושה שהוא עומד להפסיד. להפסיד לחלק שמתעקש לקבל הוכחות.
והרגשתי בתוכי את המחיר שאני משלמת על היותו.
ולשמחתי המטפלת שלי לא התפתתה לתת לו את מה שהוא צריך באופן מדויק. אבל היא כן רצתה לשמוע אותו. רצתה להבין למה הוא זקוק. וממה הוא מפחד.
ושמנו לב לחשדנות. לכך שאני בוחנת כל הבעת פנים שלה. וכל שינוי טון. מחפשת סימנים לכך שהיא רוצה לנצל אותי באיזשהו אופן. שיש לה איזו מטרה סמויה.
והיא ביקשה שאנסה לשמור איתה על קשר עין. כמה שאני יכולה.
היא אמרה לי ברכות, בואי ננסה. תסתכלי כמה שאת יכולה ותסיטי את המבט כשאת מרגישה שזה קשה.
יש הרבה עוצמה בעבודה עם קשר עין היא הבטיחה. וזה משהו שתוכלי להיזכר בו בין הפגישות.
ואני כבר מבינה שנושא האותנטיות שלי הוא מהותי. כשאני יכולה להיות מחוברת לעצמי ולהביא את עצמי במלואי, אני יכולה להרגיש מחוברת לעולם. ולמי שמולי.
כשאני מתנתקת, או ניבהלת ומסתתרת, ושמה מסיכות. אז מתחיל הסבל. אז מתחיל בתוכי כאב גופני ממש.
אז מתחיל מאבק בין החלק שכמה לקשר, לחלק שנמנע ממנו ככל יכולתו.
אז אני מרגישה לגמרי לבד, כי אין לי אפילו אותי.
והצלחתי להעיז ולשמור על קשר עין, במהלך הפגישה. ועצמתי עיניים כל פעם שזה הרגיש יותר מדי.
והמבט שלה נשאר איתי, בנתיים. מאז. מבט חם ודואג ואמיתי.
וללא מילים אני מצליחה להרגיש.
אמנם עבר רק יום אחד. ואולי בהמשך זה יתעמעם. אבל אז תהיה עוד פגישה. לפני שיעבור שבוע שלם.
ומפגישה לפגישה, ככל שנכיר יותר, ונהיה באמת בקשר, משהו מזה יטמע בתוכי. וישאר ליותר זמן.
את הקשר הראשוני שנילקח ממני בגיל כל כך צעיר, בגלל אבא פוגע ואמא שלא שמרה, ושבעצמה גילתה התנהגות אכזרית, לא אוכל לעולם לשחזר.
אבל אולי אלמד לסמוך על המטפלת שלי, ולהאמין לה. ואולי זה ישאר איתי.
והפעם בלי שאצטרך להקליט את הפגישות, ולהאזין להן שוב ושוב כדי להאמין.
ובלי שאצטרך מילים מדויקות שיבטיחו לי שאכפת לה.
אולי אלמד ממש להרגיש. דרך המבט. והקול. ושפת הגוף. והקשר. באותו אופן בו תינוקת לומדת.
היו רגעים בטיפול החדש שנבהלתי. שתכנים עתיקים שחשבתי שכבר השארתי מאחור, חזרו והתגלו במלוא עוצמתם. ושאלתי את עצמי איך זה יתכן? האם לא עשיתי דרך? והתחלתי לפקפק באפשרות הריפוי.
עכשיו אני מבינה שעשיתי דרך משמעותית.
שהתכנים מתגלים אבל באופן אחר. ונרגעים באופן אחר.
שיש בי יותר רכות וגמישות.
שאני מסוגלת להאמין יותר בקלות.
משהו מצליח לחלחל לתוכי. גם ברגעים שהחלקים השומרים משתלטים.
החומה הזו שמקיפה אותי כבר לא בלתי חדירה.
כי יש חלק בפנים, שכמה לקשר, שמצמיד את הידיים והפנים לחומה ומנסה להרגיש תנועות עדינות של רוח קלה שחודרת מבעד לסדקים בלתי נראים. ושינויים קלים בטמפרטורה בגלל קרני השמש שמצליחות לחמם את האבנים.
ויגיע הרגע שאוכל לשחרר את אבא שלי לדרכו. שאוכל להפקיד בידיו את האפילה שהוא השאיר בתוכי. לנקות אותה ממני.
אולי לא אוכל לסלוח. אבל אוכל לשחרר.
אני לרגע מרגישה שזה אפשרי. ונהנית מתחושת החוסן שזה מייצר. לו רק יכולתי להשאיר לעצמי תזכורת לרגעים שאשכח.
ומשהו בי נרגע. ורעש המכוניות כבר לא מייצר אי שקט. יש עצב עדין בתוכי. עצב מרפא. ואני נותנת לו פשוט להיות.
עוד מעט אפגוש את המשפחה המורחבת שלי. ביומולדת משפחתית לאחיינית שלי.
אולי גם לשם אצליח להגיע מפויסת.
להבין שהאחים שלי נותנים לי את מה שהם יכולים. ולסלוח על מה שלא.
למעבר לפוסט הבא - ללמוד להיות בקשר
למעבר לפוסט הקודם - אני לא באמת לבד