אני במדבר.
יצאנו לטיול מהעבודה. למדבר.
אני יושבת על מיטת שיזוף במרפסת של חדר המלון בו ישנו, מרפסת הצופה אל הנוף המדברי.
רוח בוקר קלילה מלטפת.
השמש רק מתחילה את דרכה אל רום השמיים.
מדבר. מדבר של יום חורפי יפהפה.
והלב שלי פתוח ונינוח. ונשימה עמוקה ממלאת אותי.
שקט בחוץ ובפנים.
לכאורה יכולתי לכתוב רק מדבר. וזה היה אומר כבר הכל. כי ככה המדבר משפיע עלי.
אבל זה ממש קרה רק הבוקר.
אתמול כשהייתי בדרכי אל המדבר, התבוננתי על הנוף שנפרש למולי. מדבר בחורף. עטוי כסות ירקרקה. וחיכיתי לשקט שיגיע. אבל הוא לא היגיע. רק מועקה הייתה שם. והזמנתי את הנשימה העמוקה להיכנס. אבל היא נחסמה.
והצטערתי.
והבנתי שהפעם ידרש משהו נוסף.
לפני יומיים חברה יקרה שאלה אותי, מה שלומי. והתבוננתי פנימה כדי לנסות להבין. והרגשתי שהכל חסום ונעול, ויש שם רק כעס.
כשהלב שלי חסום ונעול, ויש שם הרבה כעס, אני יודעת שהילדה הקטנה מנהלת את העניינים.
הפעם זה לא הספיק רק לזהות את זה. למרות שזה קצת הרגיע. נתן פשר לדברים.
אני לא יכולה להכריח את הילדה הקטנה ללכת. אני יכולה רק לנסות לתת לה הרבה אהבה.
אז ניסיתי לדבר עם הילדה הקטנה בתוכי. כמו שהפסיכולוגית שלי היציעה לי. בסבלנות. להקשיב לה. ממש להקשיב.
ואמרתי לה. תראי. אנחנו נוסעות אל המדבר. להפוגה של יומיים. את ממש אוהבת את המדבר. יהיה לנו מאד כיף. אנחנו כל כך צריכות את ההפוגה הזו. לאחר הימים הסוערים כל כך שעברנו.
והיא סרבה לדבר איתי.
היא כעסה. מאד כעסה. ניסיתי להבין איזה כעס שלי היא מבטאת. בדרכה הילדותית. הבנתי שהיא כועסת על הפסיכולוגית שלי שנסעה לסיני. ושוב התבטלה פגישה. דווקא עכשיו. דווקא כשהתחלנו לגעת בנושאים כל כך כואבים. ומסעירים. דווקא כשפתחנו תיבת פנדורה. היא הרגישה נטושה.
והיא ציפתה שהפסיכולוגית תכתוב לה מיד כשהיא חוזרת. כי היא ידעה. היא ידעה כמה קשה לה. וכמה היא מרגישה אבודה. אבל היא לא כתבה. לא מיד כשהיא חזרה. רק יומיים אח״כ.
בסדרי העדיפויות בחיי הפסיכולוגית שלי, זה מאד טבעי שהמקום שלי יגיע רק לאחר שמקומות אחרים, יותר קרובים ומשמעותיים ייענו. אבל זה מכאיב. ומכעיס. במיוחד כשאני במקום כל כך ירוד, והיא ידעה. אולי היא שכחה. לפעמים היא שוכחת. לא מכוונה רעה. פשוט שוכחת. זה עדיין מכאיב.
ההר שלי. זה שכתבתי עליו בפוסט ״לטפס על הר בלי חבל״ חזר לחיי. לאחר תקופה ארוכה מאד שהצלחתי להפנות את המבט ולא לראות אותו.
הוא חזר, בדיוק בפגישה לפני שהפסיכולוגית שלי נסעה.
ועדיין קשה לי מאד לכתוב את המילים.
התחלנו שוב להתעסק בכל מה שקשור לקשר שלי עם הגוף שלי. ועם מיניות. ועם עוררות מינית.
אלה מילים שכבר כתבתי. מסוגלת לכתוב אותן שוב בלי להיבהל.
אבל הפסיכולוגית שלי אמרה לי בפגישה האחרונה עוד כל מיני מילים. את המילים שהכי קשה לי לשמוע. אלה שמיד מכניסות אותי לחרדה. אלה שגורמות לדופק שלי להאיץ. ולנשימה שלי להעתק. והיא לא הפסיקה. גם כשהיא ראתה את ההשפעה שלהן עלי.
ואני זזתי בכורסא באי נוחות. והחבאתי את פני מאחורי כף היד. וקיוויתי שהמילים האלה יפסיקו להתקיף אותי.
והיא אמרה לי.
עמוק עמוק בפנים כבר ריפאנו את המקומות האלה. כבר יש בסיס רחב ויציב. עכשיו רק צריך לחוות את התחושות בגוף ולראות שאת מסוגלת לעבור את זה. פשוט צריך חשיפה. עוד ועוד ועוד. עד שתראי שהכל בסדר. שזה לא מחסל אותך.
היא הייתה אמיצה. והכריחה אותי. ואני סמכתי עליה.
למרות שזה היה ממש בלתי נסבל.
ואז היא נסעה.
ואני נשארתי לבד.
לבד עם כל התחושות שחזרו. והחלומות. שזכרתי לפרטי פרטים אבל כבר הדחקתי. כי לא יכולתי לספר לה.
ועם התחושות הבלתי נסבלות בגוף. אלה שמלוות במחשבות על אלימות. וחוסר אונים. כי כניראה לאחר שנפגעים בגיל כל כך צעיר. כשכל כך חסרי אונים. אלה המחשבות היחידות שיכולות לייצר עוררות. ואז מגיע הגועל. והבושה. והחרטה.
וחוזר הרצון לחסום הכל. כי אולי עדיף לי בלי.
אבל ברור לי שאם ארצה אי פעם קשר אינטימי נוסף, המקום הזה יהיה חייב לעבור עיבוד. ואהיה חייבת לעבור דרכו. ולרפא אותו.
נושמת עמוק. כתבתי את זה. את הדבר שהכי מפחיד אותי לכתוב. את מה שאולי הבלוג הזה נוצר עבורו. צעד קטן נוסף במעלה ההר שלי.
בודקת מה קורה בתוכי. האם אני מתחרטת? זה קל למחוק את המילים שכתובות במקלדת. ולא להותיר שום זכר. ואף אחד לא ידע.
אבל אני בוחרת להיות אמיצה.
עצב עמוק ממלא אותי. זה טוב לחוות עצב עמוק במדבר. זה טוב לחוות עצב עמוק נקודה. זהו עצב מרפא.
ואני נותנת לשמש לחמם אותי. ולרוח ללטף אותי.
הילדה הקטנה נירגעה.
ואני לא אבטל את הפגישה הבאה עם הפסיכולוגית שלי, כמו שתכננתי לעשות. (הילדה תיכננה).
אני מחבקת אותך בתוכי ילדה שלי קטנה. את יכולה לבכות. ואני פה בשבילך. ואנחנו נעבור דרך זה ביחד. באומץ. ונגלה שאפשר. אפשר לחיות חיים מלאים יותר. אפשר לחוות הכל. בלי לפחד. ובלי שזה יעיר את השדים.
ועוד מעט יסתיים הטיול. ואחזור למציאות חיי. ואצטרך למצוא את הדרך לתמרן בין הקשיים של הילדה שלי הגדולה, המציאותית, שאני צריכה לתמוך גם בה, לבין הרצון שלי להמשיך במסע שלי לריפוי.
וכל יום אצליח עוד קצת.
למעבר לפוסט הבא - לשמור את כל החלקים שלי בהרמוניה
למעבר לפוסט הקודם - שלום לך ילדה קטנה בתוכי