חיפוש
  • Ahimsa

לשמור את כל החלקים שלי בהרמוניה

עודכן ב: פבר 25

אתמול הילדה הגדולה שלי דיברה איתי.

אחרי שבוע קשה של כעס. ותוקפנות. והדיפה של כל נסיון שלי להתקרב.

אחרי שבוע קשה של חוסר סבלנות שלי. וחוסר יכולת להכיל את הכעס שלה.

אתמול היא דיברה איתי. והצליחה להביא את הכאב.

כאב גולמי וצורב עטוף במילים פצועות, ובבכי עמוק.

והלב שלי נפתח. והאמא שבי רצתה רק לעטוף אותה, ולשמור עליה, ולקחת ממנה את היסורים שאי אפשר לקחת.


וראיתי את הדרך שלה שמחכה לה. ממש יכולתי לעקוב במבט אחרי הפיתולים, והעליות, המהמורות והגבעות שהיא עוד תצטרך ללכת בהם באומץ.

ונזכרתי שזו הדרך שלה. כל כך דומה לדרך שלי שחלקים גדולים ממנה כבר עברתי. אבל זו עדיין הדרך שלה.

ונזכרתי כמה קשה היה לי ללכת בדרך. וכמה כוחות נדרשו. וכמה אמון במי שליוותה אותי.

ונזכרתי שלא אוכל ללכת את הדרך שלה במקומה.

אוכל רק לחכות לה בכל מיני נקודות בדרך ולעטוף אותה באהבה. ולחבוש את הפצעים. ולהגיש לה מים. ואוכל. כדי לתת לה כוח להמשך.

ואצטרך לקוות ולהאמין שהיא לא תוותר.


אז פשוט הייתי שם. כל כולי. מאפשרת לעצב שלה ולכאב שלה לעבור דרכי ולפגוש את העצב שלי.

פשוט הקשבתי. ונכחתי. במלואי.

ומשהו הישתנה.


והבוקר הילדה בתוכי בוכה. גם אני רוצה אמא כזו. היא לוחשת לי בדמעות.

ואני מתמלאת געגוע לאמא שאף פעם לא הייתה לי.

ואני לוחשת לה ברכות. אני פה. כבר יש בתוכי מספיק אמא גם בשבילך. ודמעה סרבנית מתגלגלת על הלחי.


בפגישה האחרונה הפסיכולוגית שלי הזכירה לי את החיבור שהייתי עושה פעם, בין רגע שלא רואים אותי או מפספסים אותי, לזה שכניראה לא באמת אכפת ממני. והייתי מאבדת לגמרי את האמון בקשר לאחר כל פספוס כזה. והייתי צריכה שהכל יהיה ממש מדויק. כל הזמן. וכל פעם אחרי פספוס כזה היה צריך לעבוד מאד מאד קשה כדי להחזיר את האמון.


את החיבור הזה הצלחנו להתיר בעבודה קשה ומייסרת, שארכה זמן רב.

והיום לפעמים יש הדים קלושים שלו שעוד מתעוררים. אבל לא מייצרים את אותו חורבן. ואני כבר מזהה אותם. ממש כשהם קורים. ולומדת להרגיע בעצמי ברכות את הילדה שמתעוררת. וניבהלת.


עכשיו אנחנו מתעסקות בחיבור אחר שקיים בתוכי. שגם אותו חשוב להתיר.


חיבור בין תשוקה לסכנה. או גועל, שמגיע כדי למנוע את התשוקה מלכתחילה.

הפסיכולוגית שלי אומרת שהנפש שלי מצאה מנגנון גאוני שאיפשר לי להימנע מכל מה שנתפס ככל כך מסוכן ומפחיד, ועולם הפנטזיה נתן את המענה.

לא הייתי צריכה להיכנס למערכות יחסים הרסניות ולממש את כל הפנטזיות האלימות האלה בעולם האמיתי.

פשוט דמיינתי אותן. או קראתי תכנים כאלה. התשוקה הופעלה. ואז היגיעו הגועל והבושה. שגרמו להימנעות בהמשך. עד שנולד שוב הדחף. וחוזר חלילה.


ועכשיו כדאי להתיר את הקשר הזה. בעדינות. ובהמון חמלה. ובהמון הערכה למנגנון הזה ששמר עלי כל כך הרבה שנים. ואיפשר לי באיזשהו אופן כן לשמר חיות בחיי. ותשוקה. אפילו שהיא הייתה מחוברת לגועל ולבושה ועוררה המון כאב.


אני כותבת את זה לגמרי מנותקת מזה. אולי זו הדרך היחידה שלי לכתוב על זה. כרגע. כי אז הבושה לא עולה. אני מרגישה שאני כותבת על מישהי אחרת ולא עלי.


אבל זו אני.

וגם לי מחכה עוד דרך.

ואני יכולה להסתכל עליה, ולעקוב אחרי הפיתולים, העליות המהמורות והגבעות.

ולדעת שהרגליים שלי כבר זוכרות את תחושת ההליכה.

והריאות שלי כבר זוכרות איך זה מרגיש לנשום במאמץ בזמן העליה.

והלב שלי יודע כמה מרהיב הנוף שמחכה לי בפסגה.


ואני אלווה את הילדה שבתוכי בדרך. ואחבוש את הפצעים. ואחבק. ואעודד אותה להמשיך.

וכשיגמר בי הכוח, אמצא את הדרך לבקש עזרה. ואסכים להיתמך.

כי זה שווה את המאמץ. כי אני ראויה לחיים מלאים. שיש בהם גם תשוקה. ואינטימיות. וחיבור קרוב ואמיתי.

ואני אסמוך על עצמי שאני לא אוותר.


ובנתיים.

בנתיים החיים מאתגרים.

ודורשים ממני לתמרן בין הילדה שבי לילדה שלי.

זה חלק מהדרך שלי. ואני צריכה למצוא את האיזון.

זה שיאפשר לי נשימה, והתקדמות,

לצד תמיכה בילדה שלי שזקוקה לי.

כך שארגיש שלמה ומלאה.

ואולי זה יקח עוד רגע.

אני סבלנית. כבר עשיתי דרך ארוכה כל כך. יכולה להאט את הקצב, ולהקשיב לעצמי, כדי להשלים את יתרת המסע באופן הנכון לי ביותר. ששומר את כל החלקים שלי בהרמוניה.


42 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa