ניקווה בתוכי אגם של בכי. לאט לאט, דמעה אחרי דמעה.
במשך כמה שנים, הוא נוצר בתוכי. בהחבא.
זה אגם חדש. לא מוכר.
את שאר אגמי הבכי שלי אני מכירה. ויודעת כמה קשה להם לעלות על גדותיהם. ולאפשר לדמעות לזלוג החוצה.
אותו, החדש, אני לומדת בסקרנות. ומתוודעת אליו.
השבוע שוב נקלעתי לבוקר קשוח עם בכורתי. סביב הנסיונות לגרום לה לצאת מהמיטה בבוקר ולהתארגן.
והפעם אחרנו להסעה.
בעודי רודפת אחרי ההסעה בנסיון להשיג אותה לאחר התחנה הבאה, החלו הדמעות לזלוג מעיני.
בשקט בשקט.
ואני פשוט התבוננתי בזה בתמהון.
הפעם הן לא נתקעו בגרון רגע לפני שהן יצאו.
ולא פסקו לאחר כמה דמעות בודדות. מותירות בי רק כמיהה ומועקה.
זו גם לא הייתה הצפה. ותחושה של אובדן שליטה.
הן פשוט זרמו להן.
ומדי פעם שלחתי יד לנגב אותן מהלחי.
קצת דאגתי שביתי הבכורה תרגיש אשמה. או תלקה את עצמה. כי החמלה לעצמה זרה לה.
אבל חוץ מזה לא עשיתי כלום.
פשוט נתתי להן להמשיך במהלכן.
הגענו למקום האיסוף שקבענו עם הנהג, הורדתי אותה, ונסעתי לדירה. לאסוף את הבת הצעירה יותר, ולהסיע גם אותה להסעה שלה.
לרגע עלתה בי מחשבה שאולי אני מתפרקת. שאולי אני כבר לא עומדת בעומס. ונבהלתי.
אבל אז שמתי לב, שהבכי פסק, ואת מקומו תפסה הקלה ממש ממש גדולה.
נזכרתי איך פעם, ממש ממש מזמן, כשהתחלנו לעבוד עם רגשות קשים, ושהייה בהם, הפסיכולוגית שלי סיפרה לי על ארוע מאד קשה ומכאיב שהיא חוותה, ושאלתי אותה, אז מה עשית? והיא אמרה לי בפשטות, חזרתי הביתה, בכיתי, וזה השתחרר.
ואני לא הייתי מסוגלת להבין איך זה אפשרי.
אגמי הבכי הקדומים שלי לא שיחררו את הדמעות. הכאב שלי תמיד היה תקוע בפנים. ולא הייתה דרך פשוטה לשחרר אותו. דמעה שזלגה לה לאגם, דינה נחרץ. שם היא תישאר עד אחרית ימיה.
במהלך שנות הטיפול, הבכי למד להגיע. בכי קצר. לעיתים עמוק ומטלטל. אבל לאחריו תמיד נשארה איזושהי מועקה. איזושהי תחושה שלא הכל יצא. שיש שם עוד כל כך הרבה. שזה רק קצה קצהו של הקרחון.
ותמיד היה לי נדמה שרק אם אבכה בכי ארוך, בלתי נשלט, הצפה מוחלטת, רק אז כל הדמעות יעשו את דרכן החוצה, ואוכל להרגיש הקלה.
והייתה בי כמיהה עצומה שזה יקרה במפגש עם הפסיכולוגית שלי. מין מחשבה שאז יקרה משהו עוצמתי שיוכל סוף סוף לשחרר אותי מכל הכאב הכלוא הזה.
השבוע הבנתי. בכי פשוט. שמגיח לו בטבעיות. ונעלם לו לאחר כמה דקות, כלעומת שבא. מייצר הקלה עצומה. אפילו כשאני לגמרי לבד. עם עצמי ועם הדמעות שזולגות על הלחי. פלא.
ויחד עם רגע הקסם הזה. וההבנה שמשהו מהותי נוסף עובר תהליך של שינוי. כי הדמעות האלה הגיעו השבוע בעוד כמה הזדמנויות.
משהו בעולם שלי מאד מאד התערער.
תחושה שבכל כוון שאני מתבוננת יש משבר.
ביתי הבכורה הפסיקה לקחת את הכדורים ומסרבת בכל תוקף לחזור לקחת אותם. לתחושתה היא במקום הרבה יותר טוב. אבל זה מאד בולט שהמצב שלה מתדרדר מיום ליום, וכל הכאב שלה הופך לכעס שמשפריץ כל הזמן החוצה, וכניראה שגם אל עצמה. היא מאד לא מווסתת. וקשה לה מאד מאד.
גם אני מאד עצבנית, ומתקשה להכיל את העולם. זה בא לידי ביטוי גם מול הילדות, וגם בעבודה. יש רגעים שאני מרגישה שאני לא עומדת בזה יותר. העו״ס שאנחנו הולכות אליה היטיבה לתאר את זה. היא אמרה. בעצם אין שום מקום טוב. מקום שאפשר לנוח בו. להשיב את הכוחות.
וגם עם הפסיכולוגית שלי היה משבר. וסרבתי להגיע לפגישה האחרונה. לאחר מכן אחזה בי בהלה עצומה. הייתה לי תחושה שהעוגן היחיד היציב בחיים שלי, גם הוא נעלם. ונותרתי לגמרי לגמרי לבד.
זו הייתה תחושה של חורבן. הקרקע נשמטה מתחת לרגלי.
קבענו להיפגש בשבוע הבא. אני מגיעה לפגישה בחשש גדול. יש בתוכי איזושהי ידיעה עמוקה שנצליח לתקן גם הפעם. כמו בכל אינסוף הפעמים הקודמות. אבל משום מה הידיעה הזו לא מרגיעה את החשש הכבד. ואת המחשבה שאולי באמת נשבר פה משהו מהותי. והתפרק.
ולצד כל זה ביקשתי עזרה. פניתי לחברות. והן תמכו בי. בחום וחמלה והמון המון אהבה.
וגם המורה שלי ליוגה הייתה שם.
באיזשהו אופן מופלא היקום אירגן שאגיע לשיעור ויהיה לי שיעור איתה לבד. כי כל שאר הקבוצה ביטלה באותו בוקר.
והיא הייתה שם איתי בכאב. ובבכי. ותמכה בי בדרכה החמה והאוהבת. ואח״כ עשינו ביחד שיעור מדויק ורך שתמך בצורך שלי בביטחון ובתחושה של קרקע ויציבות.
ובלימודי הפסיכותרפיה, אנחנו עוסקים בלימוד טראומה. ובעבודה עם משאבים. ובשיעור האחרון ישבתי לצד קבוצת התרגול שאני שייכת אליה, והן חיבקו אותי, ותמכו בי, והניחו עלי יד תומכת ואוהבת. והרגשתי עטופה ומוגנת.
וגם המורה קראה לי בהפסקה, ואמרה לי שהיא רואה שאני מעורערת, והבטיחה לי שהיא שם. והיא תתמוך בי. והזמינה אותי להעזר בה. והזכירה לי את הכוחות שלי.
ומשהו בי נרגע. והתייצב.
ובסוף השיעור תרגלנו איך לחזור למשאב. איך לאפשר לו להיות נוכח בתחושה שלנו בגוף.
לא האמנתי שבמצב המעורער שלי אצליח לחוות את זה. והצלחתי.
דמיינתי את עצמי מתרגלת יוגה. ומשהו בי נירגע. ונפתח. ואפילו נכנס עונג. ושמחה פשוטה.
ונידהמתי מהיכולת להגיע למקום הזה רק בעזרת הדמיון. ובעזרת בת הזוג שליוותה אותי בתרגיל. והחזירה אותי כל הזמן אל המשאב. גם כשהגיע הכאב.
אני כבר לא באותו מקום.
אני לא תלויה רק בגורם אחד לשם הקלה ותמיכה.
יש לי כבר כל כך הרבה בעולם שלי.
ואני עדיין נופלת. וכניראה זה ילווה אותי תמיד.
אבל אני גם קמה. לפעמים לבד. לפעמים עם עזרה שאני כבר יודעת לבקש ונמצאת שם.
ויש לי אגם חדש של בכי.
בכלל לא משנה מה גרם לו להיווצר.
אגמים של בכי תמיד יווצרו. כי ככה זה בחיים.
חשוב שזה אגם רך. שיודע להכיל את הדמעות, אבל גם יודע לתת להן ללכת.
והדמעות שלי יודעות להיקוות להן באגם. אבל גם מוצאות את דרכן החוצה. יותר בקלות מבעבר.
ואני ממשיכה בדרך שלי בנחישות.
למעבר לפוסט הבא - להיזכר במשאבים שלי
למעבר לפוסט הקודם - לשמור את כל החלקים שלי בהרמוניה