חיפוש
  • Ahimsa

להיזכר במשאבים שלי

עודכן ב: פבר 25

שבת בבוקר. שקט. סוג של שקט. לא כל כך ברור אם באמת שקט או שזה שקט משקר. כמו שמש משקרת.

שבועיים לא כתבתי. לא בגלל שלא היה לי על מה לכתוב. הסערות בחיי רבות מספור. המילים פשוט סרבו להגיע.

מדי פעם היה נידמה שהמילים מתחילות להתגבש לכדי רעיון. אבל כמו שזה התגבש ככה זה גם התמוסס. כמו לא היה בהן די כוח למצוא את דרכן החוצה.


אני לא בדיוק יודעת אם משהו בתוכי פשוט נכנע. נכנע למציאות כפי שהיא.


עצירה. נשימה. בודקת מה קורה בתוכי.

דממה.


הדממה הזו לא נעימה לי. קל לי יותר כשהמילים מגיעות ומספרות לי על נופי נפשי. הדממה הזו גורמת לי לחשוש שאולי רוחש לו שם משהו במעמקים שאני לא מודעת אליו. שחבוי מפני. שמתחיל לעשות את דרכו אלי.


ואולי מתגלה לי חוסן. חוסן לשאת את כל מה שקורה. בלי צורך לשלוח את המילים שלי אל העולם ולבקש נחמה.


מבצעת ספירת מלאי של ההתרחשויות שקרו מאז הפוסט האחרון.


המשבר עם הפסיכולוגית שלי חלף. זה דרש זמן. ושתי פגישות רצופות. והרבה כעס ומילים קשות שעברו מצד לצד. והמון כאב. בלתי נסבל. ומייאש. וחוסר אונים.

לצד תובנות.

והבנה שאני בתקופה מלאת אתגרים, בה אני כל הזמן מופעלת.

והילדה הקטנה או אולי הנערה המתבגרת שהייתי, משתלטת על הזירה. ומסלקת את כל הקולות האחרים.

וכשהיא משתלטת הכל נסגר ומתכווץ. העולם שלי שוב מצטמצם לנקודה.

ואני מופתעת.

איך הגעתי לכאן שוב? איך לא זיהיתי את סימני האזהרה? איך לא הצלחתי לעצור את השטף?

ואיך לעזאזל יוצאים מפה?


הבנה חשובה שהפסיכולוגית שלי היגיעה אליה היא, שכשהילדה הקטנה משתלטת, ומבטאת המון זעם ותסכול, היה לי הרושם שאני צריכה להרגיע אותה ולגרום לה לפנות את מקומה. ולפעמים הצלחתי להרגיע אותה. ולאחרונה לרוב לא.

כשבעצם, הייתי צריכה ללמוד להקשיב לה. כי הזעם שלה מחביא המון כאב ופחד.

אני צריכה ללמוד להקשיב ברכות וחמלה לעצב ולפחד של הילדה שבתוכי. ללמד אותה לדבר עליהם, ואז אולי הכעס יוכל לפנות את מקומו.


זה כל כך מוכר לי מהבכורה שלי. כשהיא מביאה את הזעם. אני מייד נחסמת. וחרדה עולה בתוכי. ולפעמים אני מצליחה לזהות את זה ואז גם מצליחה להציב גבול.

ולאחר הצבת הגבול. הילדה שלי מצליחה להתחבר לכאב שלה. ולהביא אותו.

ואז אני יכולה להיות שם, עם כל האהבה שלי אליה. ולעטוף אותה ברוך. ולחבק את הכאב ביחד איתה. מה שמאפשר לו למצוא את דרכו החוצה בצורת בכי. ואז מגיעה הקלה. ותחושת קירבה מאד גדולה. ומתחדשת בתוכה התחושה שהיא לא לבד בעולם הזה. שהיא נראית. ואהובה. ומוגנת.


אבל כשאני חוזרת למקומות האלה. אפילו שבראש אני ממש מבינה איפה אני. מסתכלת סביב ויודעת בדיוק מי מנהלת עכשיו את העניינים.

ויודעת. יודעת שלפסיכולוגית שלי אכפת ממני.

ומשננת לעצמי. את יודעת. את יודעת שאכפת לה. את יודעת שאת יקרה לה. את יודעת שהיא רוצה לעזור.

זה ממש ממש לא עוזר.

משהו הכניס אותי לתוך חדר קטן ואטום. קיר זכוכית מסביב. וכל החום והחמלה והמילים הטובות שנמצאות שם בחוץ, לא יכולות למצוא את דרכן פנימה. הן נתקעות בקיר הזכוכית ונוזלות לריצפה.

כל כך בודד ומנוכר ומייאש וחסר חיים בתוך החדר הקטן הזה. כל כך מכווץ וחסר נשימה.

וכל כך ברור לי ששם בחוץ, הלב מתרחב, והשמש מחממת, והעולם חי ונושם.

ואני כל כך רוצה לצאת החוצה.

אבל לא מוצאת את המפתח. אני אפילו לא רואה שום דלת, שמפתח יוכל לפתוח אותה.


זה קרה בפגישה האחרונה. אחרי שהמשבר נפתר וחשבתי שעכשיו תהיה רגיעה לאיזו תקופה.

זה קרה בשניה. רגע אחד הייתי בחוץ. ובשניה שאחרי פתאום הייתי בחדר.

רק בגלל שהרגשתי לא מובנת על ידי הפסיכולוגית שלי. טריגר קטנטן. בתקופה מורכבת. ומיד אני שוב נעולה.

ותוהה, איך לעזאזל הגעתי לכאן, שוב.


למזלי. הייתי מסוגלת להגיד את זה באותה פגישה. והפסיכולוגית שלי הצליחה לשלוף אותי החוצה באיזושהי דרך קסומה ולא ברורה.


ברור שעדיף שאני אדע להוציא את עצמי מהחדר לבד.

אבל איזה מזל שכשאני לא מצליחה, יש מי שיודעת.

צריך מישהי אחת שיודעת. כדי לא להישאר נעולה בחדר לנצח.


והבכורה שלי, הייתה אמורה לצאת לשבוע גדנ״ע. היא כל כך ציפתה לזה. מלאת התרגשות. ואני שמחתי בשמחתה, ובשבוע ההפוגה שמצפה לי.

ואתמול נתפס לה הגב בצורה קיצונית. נאלצנו לנסוע למיון.

ודי ברור שהיא לא תוכל לצאת.

בבת אחת חלום השקט וההפוגה התנפץ.

ברגע הראשון התייאשתי, וחשבתי לעצמי. מספיק. כמה עוד אפשר? אולי היגיע הזמן שהדברים יעבדו? אפשר אולי רגע שקט?


ורגע אח״כ אכן היגיע השקט.

אולי משהו בי נכנע, והשלים עם המציאות.

ואולי משהו בי החליט לסמוך על היקום.

ואולי יש בי רגע של חוסן. שמאמין ביכולת שלי להכיל את מה שמגיע. ולהיזכר במשאבים הרבים שיש בחיים שלי. ולחזור אליהם שוב ושוב.

הפסיכולוגית שלי, והחברות היקרות שבאמת באמת אוהבות אותי, ואני מסוגלת להאמין לזה, ולבקש עזרה לפעמים. והיוגה. והכוחות הפנימיים שלי. שמתגלים פעם אחר פעם, ברגעים שנדמים בלתי אפשריים.

והמסע המתמשך הזה. שמזכיר לי, כל הזמן, שבסופו של דבר, הנפש שלי, ושל הילדה שלי, שואפת אל הבריא.

וקיימת אפשרות לחיות חיים מלאים, עם לב פתוח, ותחושה של עליצות. ולחבק את כל מה שנמצא סביבי.

זו הרגשה שאני מכירה. ומסוגלת לחזור אליה לפעמים. והיא שווה את כל המאמץ, והדרך האינסופית, ורגעי החשיכה.

ויגיע הרגע, שגם הבכורה שלי תדע את זה, ותאמין בזה.


ובנתיים.

בנתיים אלמד להציב את הגבולות שלי, שוב ושוב, כדי לאפשר לעצמי מרחב פנימי בו אני יכולה לנשום.

ואלמד להקשיב לילדה הזועמת, וללמד אותה לדבר על הכאב והפחד.

ואתאמן בלבקש עזרה לצאת מהחדר הקטן והאטום שבתוכי.

ובסוף אולי אצליח אפילו לצאת ממנו בכוחות עצמי.




63 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa