top of page
חיפוש
  • Ahimsa

בוכה בלי דמעות

עודכן: 1 ביוני




זה הפוסט השני שאני מנסה לכתוב

הקודם נשאר במגירת הטיוטות.

מעניין מה יעלה בגורלו של זה. אם יצטרף לקודמו, או ישלח אל העולם.

ואולי זו הדרך הנכונה. לכתוב רק לעצמי. פוסטים לא גמורים. חצאי רעיונות.

תיעוד הדרך שלי, לעיני בלבד.


כבר תקופה שמדי פעם עולה בי בכי. סתם ככה. ללא שום התראה מוקדמת.

כל הגוף מתכווץ בעוויתות מוכרות של בכי שעולה מהמעמקים. בכי מלווה בקול אבל ללא דמעות.

הוא נמשך כמה שניות ונעלם.

לפעמים זה יכול להופיע בגלים.


זה יכול לקרות בעקבות מילה בשיר שאני שומעת, שמאד מחברת אותי לעצמי.

או משהו בקול של מי ששר.ה

זו יכולה להיות שורה מספר שאני קוראת.

או כתבה בעיתון על כל הדברים האיומים שמתרחשים סביבנו ובתוכנו.

ולפעמים זה סתם מתפרץ מתוכי. ומפתיע אותי.


לרוב נעים לי הבכי הזה. אני שמחה לפגוש בו.

למרות שהוא לא באמת מספק הקלה.

אלא אם כן מצטרפות אליו גם דמעות, ברגע כלשהו.

אבל, לפעמים הוא מגיע ברגעים לא מתאימים.


אולי זה נעים לי, כי זה מרגיש לי מחובר.

ולתחושת חיבור תמיד יש ערך מאד גבוה עבורי.

משהו ברמת החיבור לעצמי מגדיר עבורי את מצבי הנפשי.

אפשר להבין איך זה נולד.


 

לאחרונה גיליתי שאני מסוגלת לעשות דברים פוגעניים. חודרניים.

זו לא בדיוק אני. אלא אני בשליחות הילדה שבתוכי.

היא מונעת מדחפים. ודחף לא ממומש, מעורר בה סבל שהיא לא יכולה לשאת.

ואין לה שום יכולת לווסת את הדחף.


לא קל לזהות מתי היא זו שמפעילה אותי.

כי היא מגייסת את כל יכולותי כבוגרת. גם כדי להוציא את הדחף שלה אל הפועל. וגם כדי לשכנע אותי שאין דרך אחרת. שזה הדבר הנכון לעשות. ורק ככה אפסיק לסבול.


ולאחר מכן אני חשה בושה.

ותחושת הסבל רק מתגברת.


עד כה לא ידעתי אפילו ממה תחושת הבושה נובעת.

היה לי נדמה שהיא קשורה לעובדה שלא הייתה לי שליטה בדחף. שהייתי חייבת לממש אותו. ושאני גם חייבת להסתיר את כל מה שקרה.

היום אני מבינה שהבוגרת שבתוכי כנראה הבינה באיזה אופן לא מודע, שעשיתי דברים שאינם תואמים את מי שאני כבוגרת. ולפעמים היה בהם אפילו פוטנציאל לפגוע. גם ביקרות לי ביותר.


זה נשמע מסתורי וסתום. אבל מתקשה לפרט יותר מזה. ואולי זה סימן טוב שאני שומרת על עצמי.

רק אגיד שזה קרה לי גם עם הפסיכולוגית שלי.

פריצת גבול.

שכל כך לא תואמת את מי שאני. ואת הרגישות שלי.

ושמדהים שאפילו לא הבנתי שזה מה שעשיתי.

היה הייתה צריכה להסביר לי.

ואז הציפו אותי כאב גדול. וצער. וגם תחושת הקלקול המוכרת.

והתעוררה בי בהלה.


הילדה הפצועה הזו בתוכי, עלולה לפגוע לי בקשרים משמעותיים.

כשהיא מנהלת את הזירה, הכל משתבש.

השיח נעשה מולה ישירות,

ואין בוגרת בתמונה שתוכל לווסת אותה. להרגיע אותה.

למנוע ממנה לעשות דברים לא מתאימים. או לצפות לתגובות מסוימות מהסביבה.

שאם הן לא מגיעות, האכזבה והכעס והמוכנות לפרק הכל הן השלב, הבלתי נמנע הבא.


ואני לא יודעת לזהות מתי זו היא, ומתי זו אני הבוגרת.

אולי כי ברגעים האלה הבוגרת לא נמצאת שם.


ואולי אני כן יודעת לזהות, לפחות לפעמים.

כי עולה בי איזו תחושה של אי נעימות. משהו מרגיש לי לא נכון.

ובכל זאת אני משתכנעת לעשות את מה שהיא דורשת ממני לעשות.


רושמת לעצמי.

כשאני במצוקה, לפני שאני עושה משהו, לשים לב אם משהו בתוכי מאותת לי שזה לא מדויק. לא מתאים.

כי כשאני במצוקה יש יותר סיכוי שהיא שם.


והשלב הבא. להצליח לשחרר את הזהות הזו שנולדה בי, כשהזדהיתי עם מי שפגע בי. וקיבלתי את נקודת המבט שלו על מי אני. והפכתי להיות מקולקלת.


ולזכור מי אני היום. לאחר המון שנים בדרך. ואיך חיי השתנו לבלי הכר. וכמה הלב שלי טוב, ורך, ולא פוגעני.

ולהמשיך להיות נוכחת. גם כשהיא מופיעה ורוצה להשתלט עלי.


ובנתיים אני בוכה ללא דמעות.

אולי אני מתאבלת. על עוד היבט של הפגיעה. שכבר לא משפיע רק עלי. אלא גם על אחרות.


 

למעבר לפוסט הבא -

למעבר לפוסט הקודם - אקורד הסיום










44 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page