חיפוש
  • Ahimsa

הגוף זוכר

התעוררתי באמצע הלילה, והרעיונות לפוסט הזה הסתובבו בראשי. הייתי עייפה. התלבטתי אם לכתוב אותו. ואז שמתי לב שהכל שקט. הרעיונות היו שם. מאד בהירים. אבל תחושת הדחיפות המוכרת לא התלוותה אליהם. היה שם קול שאמר, אולי בכל זאת תכתבי. ומה אם בבוקר תשכחי הכל?

וקול אחר מאד רגוע ונינוח אמר. יקרה מה שיקרה וזה יהיה בסדר. תשחררי.

אז שחררתי. וחזרתי לישון.


וקמתי הבוקר שקטה. קמתי די מזמן. בכלל לא בטוחה שאני חייבת לכתוב את הפוסט הזה. חיכיתי לראות מה יקרה. ועכשיו אני כותבת. ממקום חדש ולא מוכר לי. מקום נעים ומלטף. מקום של סקרנות ילדית.


המורה שלי ליוגה תמיד מדברת איתנו על המקום הילדי הזה. לעשות דברים מתוך תחושת משחקיות וילדיות. לא ילדותיות. אלא משהו משתעשע כזה וסקרן.

תמיד הרגשתי שהמקום הזה לא קשור אלי. מעולם לא הרגשתי את עצמי ילדית. וגם בפעמים שאני זוכרת שהשתוללתי עם הילדות שלי, או בתור ילדה, הייתי תמיד מאד מודעת לעצמי. ובסוג של שמירה על השליטה כל הזמן.


כל כך משמח אותי לפגוש את המקום הזה בתוכי. הוא שם. הוא תמיד היה שם. רק הסתתר. הוא שמח ומשועשע ופשוט. והוא שם. נגיש לי יותר מתמיד.


וזה מפעים שאלה המילים שבוחרות לצאת מתוכי ולפתוח את הפוסט הזה, כי הרעיון המרכזי שמתנגן בראשי כל כך רחוק מזה... כבר תבינו.


השבוע בשיעור בקורס היוגה שאני עושה, עשינו תרגיל בזוגות. עשיתי את התרגיל עם חברה יקרה ואהובה, שזו כבר השנה השלישית ברציפות שאנחנו עוברות ביחד את אותם קורסים.

במהלך התרגיל הייתי צריכה לשבת על כיסא, והיא הייתה צריכה לבצע את התרגיל למרגלות הכיסא כשאני מסייעת לה.

בזמן שישבתי על הכיסא, היגיעה מישהי מהקורס להתייעץ עם החברה שלי ולשאול אותה שאלות בקשר לתרגיל. ותו״כ השאלה, היא התיישבה על הרצפה, על הברכיים, עם הפנים אלי, והניחה את כפות הידיים שלה על הירכיים שלי כדי לתמוך בעצמה. כפות הידיים שלה היו מאד חמות. והקרבה הפיזית בינינו הייתה מאד גדולה.

ואז שמתי לב שהנשימה שלי נעתקה.

וקול בתוכי התחיל לצרוח. ״תעופי מפה, תעזבי אותי, למה את נוגעת בי ככה? זה לא נעים לי״

אבל שום דבר מזה לא יצא החוצה. הייתי משותקת.

זה בטח לא נמשך יותר מדקה או שתיים. אבל זה הרגיש כמו נצח. ובסוף היא הלכה.

ואני צנחתי לריצפה.


והבנתי מיד מה קרה. הבנתי שעבורי זה היה סוג של שחזור של הפגיעה.


מישהי עשתה לי משהו שלא בחרתי. שלא היה לי נעים. יצרה קירבה גדולה שאני לא רציתי. ואני הייתי חסרת אונים. ונאלצתי להישאר בתוך הסיטואציה עד שהיא בחרה לסיים אותה. ולא הייתי מסוגלת אפילו להגיד לה כלום.


ויחד עם זאת, לצד הטלטלה, היה גם חלק שנותר רגוע באופן מפתיע. יכולתי להבחין בזה קורה. בזמן שזה קרה. יכולתי להבין מה קורה. ויכולתי להרגיע את עצמי.

וקול בתוכי, רך וחומל לא הפסיק להגיד לי. אהובה. היום זה היום. זה לא אז. הפגיעה התרחשה מזמן. והותירה את רשמיה בגוף שלך. אבל עכשיו הכל בסדר. כלום לא מסוכן. את לגמרי בשליטה.

ובכל זאת יצאתי החוצה, כפי שחברתי היקרה הציעה לי. ולא המשכתי לתרגל.


זה כל כך עוצמתי ומפתיע כמה הזכרון נמצא בכל תא ותא בגוף שלי. גם אם אין זכרון מוחשי וממשי של הפגיעה כי היא קרתה בגיל כל כך צעיר. והזכרון הזה מופעל פתאום. ממגע פשוט ומקרי. בלי שבאמת מתרחשת פגיעה. לא צריך יותר מדי כדי להפעיל אותו. והוא משתלט על כל כולי.


בהמשך היום גיליתי שכמעט כל שריר ושריר בצד הימני של הגב שלי נתפס. עד כדי כך שהנשימה הכאיבה לי. וכשחזרתי מהביקור אצל הילדה שלי בבית החולים, התקשיתי ממש לנהוג.

חזרתי הביתה ובת הזוג שלי עשתה לי טיפול. ותוך כדי הטיפול שהיה ממש משמעותי, ונגע בי ברבדים עמוקים, הבנתי בעזרתה, שההעתקות של הנשימה שקרתה לי, שהייתה הדהוד של העתקות הנשימה העתיקה ההיא, בעצם גרמה לסרעפת שלי להתכווץ בצד אחד, ומאותו רגע הנשימה שלי הפכה שטחית, וזה מה שבעצם גרם לכל השרירים להיתפס.

והכל התחבר לי. במיוחד לאור העובדה שהעברתי מצגת על האנטומיה של הנשימה לפני כמה שבועות בקורס יוגה.


ואתמול הגעתי לעבודה, והבנתי שאני כועסת. כעס איום ועמוק ובלתי נשלט. ולא הצלחתי להרגע. וידעתי שגם הכעס קשור לזה. ויכולתי להתבונן בו מבחוץ. וההבנה קצת עזרה.


זה בלתי נתפס. איך מגע אחד פשוט, מוביל להעתקות נשימה, ולשרשרת של תגובות בלתי רצוניות. והכל מתוך הזכרון שכלוא בתוך הגוף.


הרבה אנשים מגיעים ליוגה מתוך רצון לעבוד עם הגוף. ושאר הרבדים שהיוגה נוגעת בהם כמו הנשימה, והפסיכולוגיה שלנו, והתבונה העמוקה, והשקט הולכים ומתגלים בהמשך.


אצלי הגוף הוא טאבו. הרובד הפיזי הוא הרובד שהכי קשה לי לעבוד איתו, ולהכיל את התכנים שעולים ממנו.


והגוף שלי מאותת לי כבר כמה זמן שאולי היגיע המועד. אולי אני כבר בשלה להתחיל להתבונן בכאב הגדול שטמון שם. ולעשות גם שם עבודה משמעותית של ריפוי.

והפסיכולוגית שלי ואני כבר ניסינו לגעת בזה כמה פעמים בעבר. וזה תמיד היה קשה מדי. והבהלה הייתה עולה. והייתי מפסיקה מיד.

היום יש כאן סקרנות. ותקווה. ואולי אפילו קצת ילדיות.

למרות שהשאריות של הבהלה הקדומה ההיא עדיין מקשות עלי ממש להתחיל את העבודה.


אולי מה שקרה בשיעור נועד להבהיר לי כמה העבודה הזו חשובה ואיזה מחירים אני עדיין משלמת.

והיגיע הזמן לנסות שוב לצאת לדרך הזו. אולי הפעם אצליח להתקדם בה.


ולאור כל מה שכתבתי די ברור למה זה הפעים אותי שעם כל המחשבות האלה, השעשוע והשקט עדיין כאן.

זה ממלא אותי תקווה. ומזכיר לי איך הנפש שלנו תמיד שואפת אל עבר הבריא. ואיך אפשר. ממש אפשר לעבור תהליך משמעותי של ריפוי. ולהגיע למחוזות של שקט.



82 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa