חיפוש
  • Ahimsa

הולך להיות בסדר. ממש ממש בסדר.

עודכן ב: אפר 10

אתמול בערב בכיתי. בכי עמוק ומטלטל. גם נפשית וגם פיזית. בכי שהיגיע עמוק מתוכי.

זה קרה כשהגענו לבית השני של הילדות שלי. הבית שהיה פעם שלי. בית שאני עכשיו מרגישה בו לגמרי זרה. ולא שייכת.


אבל לא בגלל זה בכיתי.


זה היה בכי שהחנקתי בתוכי דקות ארוכות בדרך לשם. והיה לי ברור שלא אצליח להחניק עוד זמן רב.


הבכורה שלי שהייתה איתי בדרך, זיהתה ברגישותה את הבכי הזה שביקש לצאת, והציעה לי ללכת לחדר שלה, מיד כשהגענו. ואני הכרתי לה תודה על הרגישות שלה. וברחתי לחדר שלה.

ושם הבכי הגולמי הזה פשוט יצא. הוא יצא בגלים. עוד ועוד ועוד. וכל פעם שהיה נידמה שהוא נרגע לרגע, גל נוסף הגיע.


ואני התמסרתי לבכי. הרגשתי שכבר זמן רב הוא מבקש לצאת. ושמחתי על ההזדמנות שניתנה לו ולי.


וההקלה אח״כ הייתה כ״כ גדולה. מזמן כבר לא הרגשתי כזו הקלה. אפילו לא לאחר שתי הפגישות האחרונות עם הפסיכולוגית שלי, שהיו גם מלוות בהרבה בכי.

כניראה שם, בפגישות, זה לא היה בכי כזה. זה היה בכי שהשאיר מועקה. אולי כי לא כולו הצליח לצאת. ואולי כי ניסיתי להחזיק אותו, ולא התמסרתי לו במלואי. ואולי כי הוא קרה מול הפסיכולוגית שלי בזום. ואני עדיין לא ממש מבינה איך בוכים בזום.


הטריגר של הבכי אתמול, היה תחושת חוסר האונים האיומה שהרגשתי כשניסיתי לנסוע מהדירה שלי לבית של הילדות שלי, שנמצא בישוב אחר. והגעתי למחסום ביציאה ממקום מגורי.

לא הואיל שהראיתי לשוטר שהיה שם, צילום של תעודה הזהות של האקסית שלי, ואת תעודת הזהות שלי, שבשתיהן רשומות הילדות, בשתי כתובות נפרדות.

לא הואיל שסיפרתי לו שאני גרושה והילדות עוברות מבית לבית.

לא עזר שהראיתי לו עותק מההנחיות החדשות ביותר, שלמרות העוצר מאפשרות לילדים שגרים בבתים נפרדים לעבור מבית לבית.

הוא סרב לקבל את ההסברים, וטען בנוקשות שאני חייבת לחזור לדירה. ולחגוג את החג בנפרד מילדתי השניה. שהייתה אצל האקסית שלי.

וכשהמשכתי לנסות לשכנע אותו, הוא איים עלי בקנס מאד גדול. וביקש ממני לנסוע משם.


פניתי לרחוב שהוא ביקש ממני לפנות אליו וחניתי בצד. נסערת. מנסה לווסת את עצמי. בעיקר לטובת ילדתי הבכורה שהייתה איתי ברכב. ומרגישה חסרת אונים וחלשה מול אטימות של מישהו, שהכוח בידיו, ומסרב להאמין לי.


הרגשתי שאני מואשמת, ללא עוול בכפי, בנסיון לרמות את המערכת. והרגשתי פגועה. עד עמקי נשמתי.


תו״כ שעמדתי בצד, יצרתי קשר עם האקסית שלי, ועדכנתי אותה. והיא ניסתה ליצור קשר עם שכן שלנו שהוא שוטר, בתקווה שהוא. יוכל לעזור לנו. אבל הדברים לקחו זמן, ובנתיים אני רק עמדתי שם בצד.


הוא ניגש אלי כמה פעמים לברר למה אני לא נוסעת. והמשכנו את השיחה בינינו. אני חושבת שהוא הרגיש לא נוח. אולי הוא הבין שהוא החליט החלטה נמהרת ולא נכונה. ולא ידע איך לרדת מהעץ.

ובראש הבנתי שזה לא משהו אישי נגדי. שהוא בסה״כ קיבל הנחיות מאד חד משמעיות. והיה לו קשה לזוז מהן. אבל זה עדיין כל כך הכאיב. וחוסר האונים שהרגשתי היה בלתי נסבל.

אז אולי כי נשארתי רגועה. ואולי כי הבנתי גם את הצד שלו. ואולי כי הוא זיהה את הכאב שעלה בי. בסוף הוא התרצה. ודרש ממני להבטיח שאשאר שם גם את הלילה. ולא אנסה לחזור. אז הבטחתי. אפילו שממש לא רציתי להישאר שם את הלילה. והוא נתן לי לעבור.


והבכי גאה בתוכי. וכאמור החנקתי אותו. למרות שממש רציתי להתמסר לו באותו רגע.


ואחרי הבכי הרגשתי מותשת. הרגשתי שהסערה הנפשית הזו סחטה ממני את כל הכוחות. והייתי בבית שהיה פעם שלי. ועכשיו הרגיש ממש ממש זר.

ויחד עם זאת שמחתי שלא נמנעתי מהעימות. שהתעקשתי על מה שהרגיש לי צודק. ולא ויתרתי. וזכיתי בכל זאת לחגוג את החג עם שתי הילדות שלי.

הרגשתי גיבורה. גיבורה מאד מותשת ועייפה. אבל גיבורה.


ודי שמחתי שאני לא צריכה לחגוג הפעם בחיק המשפחה המורחבת שלי. ארוע שתמיד גובה ממני מחירים מאד כבדים.

הפעם לא הייתי צריכה להעמיד פנים לטובת הילדות שלי. ולא הייתי צריכה להפנות את המבט רק כדי לא לפגוש את המבט של אבא שלי.


זו הייתה פעם ראשונה שבאמת הרגשתי חרות מוחלטת. להיות בדיוק מי שאני. ולעשות בדיוק את מה שאני רוצה.


לפני הנסיעה עם הבכורה שלי, היא שיתפה אותי שגם עבורה זו הקלה לחגוג את החג רק עם המשפחה הגרעינית והמצומצמת שלנו. היא מרגישה זרה ולא שייכת כשהיא פוגשת את כל המשפחה.

היא תמיד מרגישה זרה ולא שייכת. באופן כללי בעולם.

היא כבר כמה פעמים אמרה לי שהיא מרגישה שלכולם יש איזו חוברת הפעלה, שהיא מעולם לא קיבלה. וכשהיא מבקשת מאנשים שישאילו לה את החוברת שלהם, הם מסרבים.

זה תמיד כל כך מכאיב לי לשמוע את זה. זה מרגיש כל כך בודד. וחסר אונים.

ואני לא יודעת איך לעזור לה להרגיש אחרת.

אני רואה את המאבק שלה. אני רואה כמה התקשורת עם אחרים קשה לה. וכמה היא מתאמצת. אבל לגמרי לא בכוון הנכון.

כמה זה בטח מעייף ומייאש. ולא פלא שהרבה פעמים היא פשוט רוצה להרים ידיים ולוותר.


אולי בגלל זה אני כל כך מצטערת שבפגישה האחרונה עם העו״ס, פגישה בה היא ניסתה להסביר לכולנו על שינוי הכוון בטיפול, שהפסיכולוגית שלי הציעה, וסיפרתי עליו בפוסט הקודם ״עוד קצת סבלנות, זה מה שנדרש עכשיו״, שינוי ששיכנע את הפסיכיאטרית מבית החולים, ודורש בראש ובראשונה שינוי תרופתי. הילדה שלי לא הסכימה בכלל לשמוע.

מבחינתה היא לוקחת את הכדורים רק כדי לא להיכנס חזרה לאשפוז. נמאס לה מזה שרוצים שהיא תישתנה כדי שלאחרים יהיה פחות קשה איתה.


ואפשר להבין את חוסר האמון שלה בטיפול תרופתי. עד כה כל הכדורים שהיא קיבלה לא סיפקו שיפור משמעותי מספיק, והיא בעיקר סבלה מתופעות הלוואי. אז למה שהיא תסכים לנסות כדור חדש?


ויחד עם זאת כל כך קיוויתי שההבנה שזה כוון חדש לגמרי. ואולי סוף סוף נעלה על האבחון הנכון. ואולי הכדור החדש יוכל באמת לספק הקלה אמיתית. ויוכל לאפשר לה להתפנות לטיפול רגשי עמוק, שהיא ממש צריכה לעבור, אבל עד כה מסרבת. קיוויתי שההבנה הזו, תאפשר לה לגייס את הכוחות הדרושים.


ואני מבינה בתוך תוכי, שלצד זה שאני באמת באמת רוצה שהילדה שלי תזכה להקלה. אני כניראה מאד רוצה גם הקלה בעצמי. אני רוצה שהיא תסבול פחות, כדי שגם לי יהיה קצת שקט.

אז אולי היא צודקת. אולי אני רוצה שהיא תיקח את הכדורים כדי שלי יהיה קל יותר. לא משנה מה המחיר שהיא משלמת.


אני מנסה להרגיע את עצמי שזה היה הצעד הראשון. פסענו פסיעה ראשונה בכוון חדש. ואולי יידרש עוד זמן. ואולי בסוף הילדה שלי תסכים לשינוי התרופתי. ואם לא, אולי היא תסכים לטיפול רגשי אצל העו״ס.

ואי אפשר באמת לדעת מהו הדבר הנכון לעשות.

ואי אפשר להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא באמת שלמה איתו לגמרי.

יש לה את החרות המוחלטת להחליט איזה חיים היא רוצה לחיות.

ועם כל הרצון הטוב. והאמונה שיש דרך אחת שאולי תעזור. צריך להחזיק גם את הספק.

ברור לי שאני רוצה וודאות. ותחושת שליטה. ושני הדברים לא באמת יכולים להתקיים.

ואני צריכה להיות מסוגלת להחזיק את השאלות הפתוחות.


הילדה שלי נולדה אחרת.

והיא מתמודדת עם אתגרים שרוב האנשים לא צריכים להתמודד איתם.

והיא סובלת.

ורק היא תוכל לבחור לעשות שינוי.

כמה זה קשה בתור אמא לקבל את זה. ולשחרר.


אני יכולה רק להמשיך לדאוג לגבולות שלי. ולרווחה שלי. גם בשבילי, וגם בשביל שאוכל להמשיך להיות שם בשבילה. באופן שהכי יועיל לה.


והיום הצלחתי לחזור לדירה. עם שתי הילדות. וישבתי בגינה. והשקט מילא אותי.


עם כל הסגר והעוצר והבדידות והכאב. נידמה לי שזה החג בו הרגשתי הכי לעומק את החרות החדשה בתוכי.

חרות שאני עובדת כל כך קשה כבר שנים ארוכות, להרגיש.

חרות להיות בדיוק מי שאני. ולאהוב את כל החלקים בתוכי. ולאפשר לכולם לחיות זה לצד זה. חופש להכיר בערכי. ויכולת לבחור. וזה מאפשר לי לנשום. ולהתמלא בתקווה.


הולך להיות בסדר. ממש ממש בסדר. וזה מספיק טוב לי כרגע.





0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa