חיפוש
  • Ahimsa

עוד קצת סבלנות. זה מה שנדרש עכשיו.

מאתמול יש בתוכי איזה עצב עמוק שמתדפק על דלתותי מבפנים ומבקש לצאת. ופעם אחר פעם הוא נחסם.

מאבק איתנים מתחולל שם בין הקולות המיטיבים שרוצים לתת לכאב לבטא את עצמו, מתוך היכרות נילמדת, עם יכולות הריפוי של הנפש, לבין הקולות שמייצגים את הפחד מפני התפרקות.


זה התחיל בשיחת טלפון קצרה מאד עם הפסיכולוגית שלי בבוקר.


הפסיכולוגית שלי נמצאת בקשר מתמיד עם הפסיכולוגית של האקסית שלי, ועם העו״ס שמטפלת בנו ובבכורה שלנו. הכל במטרה לתמוך בנו באופן הטוב ביותר במסע המפרך הזה של ריפוי. ולחשוב ביחד על הדרך הנכונה ביותר. בעקבות המשבר האחרון, בו הילדה שלי סרבה לאכול במשך יומיים. והתנודות הקיצוניות במצב הרוח שלה, הפסיכולוגית שלי העלתה בשיחה ביניהן מסלול חדש/ישן, שהיא העלתה כבר בעבר אבל לא באמת צעדנו בו, שלדעתה כדאי לצעוד בו כעת.


אתמול בבוקר היא עידכנה אותי, במחשבות שלה, ממש בקצרה, כי היא מאד עמוסה בתקופה הזו.


אני מכירה את המחשבות האלה. ובעבר גם מאד לחצתי על האקסית שלי להסכים לכוון הזה. ולרגע, עוד כשהילדה שלי הייתה מאושפזת, כמעט התחלנו לצעוד בו, אבל בסוף זה איכשהו התמסמס. כיוון שהמצב של הילדה שלי התחיל להשתפר. והיא התחילה לשתף פעולה.


ואני זוכרת שאז, הרגשתי קצת הקלה מכך שבסוף הסתדרנו גם בלי התרופה הזו, שהפסיכולוגית שלי מציעה, שעלולה להיות לה תופעת לוואי אחת, קשה מאד, שעלולה להיות גם בלתי הפיכה.

והילדה שלי כל כך רגישה. ועד כה סבלה מכל תופעות הלוואי הכי נדירות של כל תרופה שהיא לקחה. וחששתי. חששתי לקחת את האחריות, ולדחוף לכוון הזה. ואם בסוף היא תחווה את תופעת הלוואי הנדירה הזו. בגללי.


ועכשיו המסלול הזה חוזר לתמונה.


מצד אחד זו תקווה. כי אם זו באמת האבחנה הנכונה. ואם הפעם באמת נמצא את הטיפול המדויק לילדה שלי. אולי אולי אולי היא תפסיק לסבול. ותוכל להביא לידי ביטוי את עצמה. את כל הקסם שלה והיכולות שלה. ואת האור המופלא הזה שלה. שרוב הזמן מעומעם בגלל הסבל.


ומצד שני, אין בי את הכוח, לעשות את כל השינוי הזה. זה דורש כל כך הרבה.


קודם כל הסכמה של הפסיכיאטרית לכוון הזה. לזה תדאג הפסיכולוגית שלי שתדבר איתה ותנסה להסביר לה את נקודת המבט שלה.

ואז הסכמה של הילדה שלי להחלפה של הטיפול. הילדה שלי שבקושי הסכימה להתחיל לקחת את הטיפול התרופתי האחרון שניראה שקצת עוזר לה. אבל אולי זה כמו כל הפעמים הקודמות. שהיה ניראה שזה קצת עוזר בהתחלה, אבל מהר מאד הגיעה הנפילה. ואם הפסיכולוגית שלי צודקת, הטיפול הזה אפילו מסוכן לה. ומחמיר את הסבל שלה.


וכל התהליכים האלה של החלפת תרופה לוקחים כל כך הרבה זמן. והשינוי עלול בשלב הראשון לגרום דווקא לדכאון חמור יותר. ואני אצטרך להיות פה ולתמוך בזה. ולשאת את זה. כי כשהילדה שלי נופלת הדבר הראשון שקורה זה שהיא מסתגרת פה בדירה. ונזקקת לי יותר מתמיד. באיזה אופן מדויק, שכל כך קל לפספס.


איך אעמוד בזה?


והכאב מבקש לצאת. ומשהו בי עוצר אותו.


וברור לי שכל הסיפור הזה הוא רק טריגר. הוא לא המהות.

טריגר לתחושה החזקה של הבדידות. שכל כך מתעצמת בתקופה הזו.

להרגשה הזו, שאני לגמרי לגמרי לבד.

כי בכלל לא משנה כמה נשים יש בחיי שבאמת אוהבות אותי, ובאמת אכפת להן ממני.

ההרגשה הזו כל כך לא נגישה לי עכשיו.

ובסופו של דבר, אני באמת מתמודדת עם זה לגמרי לבד.


אתמול היה לי הרבה זמן פנוי. וכל כך הרבה תוכניות.

רציתי לתרגל יוגה.

ותיכננתי לצאת להליכה במעגל הרדיוס המותר סביב הבית שלי.

כל כך הרבה ימים לא באמת יצאתי מהבית, חוץ מלקניות, או להעביר את הילדות שלי הלוך וחזור מהבית השני שלהן.

וחשבתי לקרוא דברים שקשורים ללימודים שלי.

כל כך הרבה תוכניות. מלאות תקווה ואופטימיות.

ואחרי שיחת הטלפון הכל הישתנה.

ולמרות שכתבתי לפסיכולוגית שלי. ושיתפתי אותה. והיא מיד ענתה לי. ברכות. וזה נגע בי לרגע.

השיתוק המוכר תקף אותי.

לא הייתי מסוגלת לעשות כלום.


ופגישת הזום עם העו״ס בצהריים הייתה קשה לי מאד. והפילה אותי יותר.


הכל כל כך לא נגיש.


ואולי הניתוק הזה עכשיו מהכל, הוא מה שאני צריכה כדי להצליח להמשיך לשאת את המצב הבלתי נסבל הזה.


אבל בתוכי חי צורך לצעוק את כל הכאב שלי החוצה.


לכעוס על המציאות הבלתי נסבלת הזו. שדורשת ממני עוד ועוד ועוד כל הזמן, ללא הפוגה.

לזעום על הפסיכולוגית שלי שמחלקת את עצמה בימים אלו בין כל כך הרבה שנזקקים לה. ולא נשאר לה מספיק זמן בשבילי.

לכעוס על החברות שלי, שאוהבות אותי. אבל לא באמת מצליחות להגיע אלי. ולהיות שם בשבילי. ולא להבין אותן, ולדעת שגם החיים שלהן מורכבים כרגע. ולראות שהן מנסות, ואני לא כל כך מאפשרת.

לכעוס על המשפחה שלי. שכבר שנים לא מוכנה לקבל אותי באמת. עם כל מה שקרה לי. ולהאמין לי. ולתמוך בי. ובכך להפיג מעט את הבדידות האיומה הזו. המשפחה הזו, שאמורה להיות שם בשבילי. אבל מעדיפה לעצום עין. כי זה מכאיב מדי להאמין. ובכך משתפת פעולה עם ההסתרה וההכחשה. והעצמת הבדידות שלי.

לזעום על אמא שלי שמתה לפני כל כך הרבה שנים, ולא נמצאת פה עכשיו לשמוע את הסיפור שלי. ולתמוך בי. ולתקן את כל מה שנשבר כל כך כל כך מזמן. ולאפשר לי את אהבת האם הזו, שכל כך חסרה לי. ושאני כל הזמן מחפשת במקומות אחרים. ועדיין לא יודעת לתת לעצמי. אהבת אם, שמאז ומעולם לא ניתנה לי.

ולשנוא. ממש לשנוא. את מי שפגע בי. שכניראה לעולם לא אדע באמת מי זה היה. אפילו שחיה בי תחושה עמוקה וחזקה שאני יודעת. לצד הספק שמקנן וטורף את הקלפים.

ולכעוס על הספק הזה. על הסיפור ללא סיפור. על המצב הבלתי נסבל הזה. שהרבה פעמים לא מאפשר לי לקבל את ההכרה שאני כל כך זקוקה לה. אפילו מעצמי.

ולשנוא את המציאות הזו, שלא מאפשרת לי לקטוף את הפירות של המסע הארוך והמפרך הזה שאני עושה כבר שנים, וכל הזמן מאתגרת אותי בעוד אתגרים.


והרשימה יכולה להתארך עוד ועוד. אבל אמא שלי לימדה אותי שפחות זה יותר. במיוחד בכתיבה.


ועכשיו, בתקופה הזו, נדרשת עוצמה. וחוסן. אי אפשר להתפרק.


אבל לרגע. ממש לרגע. אני כל כך רוצה להתפרק. לאפשר לעצמי להפסיק לרגע להיות. להיכנס מתחת לשמיכה ולהגיד. פוס. רגע. אני עוזבת לרגע את המציאות האיומה הזו. אני מרשה לעצמי לכאוב. הכל. עד הסוף. ולא אכפת לי מכלום.


וקול רך בתוכי אומר. רגע יקירה.

ונשימה עמוקה נכנסת.

מותר. מותר להתייאש. ולא להיות גיבורה לרגע.

אבל זה לא הזמן לוותר.

לא עכשיו.

עוד מעט. כשהעוגנים שלך יוכלו להיות יותר נוכחים במציאות תוכלי לאפשר לעצמך לבטא את כל הכאב. ולדעת שתהיה מי שתתמוך. ותשים יד אוהבת על הכתף. לא רק בדמיון. אלא במציאות.

ותוכלי להרגיש שוב אהובה.

וזה בסדר. ממש בסדר. שמה שאת יכולה לתת לעצמך לא מספיק כרגע. ולא ממלא את הצורך הזה.

את עוד צריכה ללמוד. ללמוד את מה שלא יכולת ללמוד מאמא שלך.

ועכשיו זה מורכב. מורכב מדי.


עוד קצת סבלנות. זה מה שנדרש עכשיו.


0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa