חיפוש
  • Ahimsa

ללמוד להכיר את עצמי במציאות החדשה

בוקר. הילדות ישנות. כוס קפה מחכה על השולחן. מפעילה את המחשב. גולשת לבלוג. זה כמעט מרגיש נורמלי. אבל זה לא.


כותבת בהיסוס. מזמינה את המילים להגיע. לספר לי מה קורה איתי. והן ממאנות.

נשימה. בודקת מה קורה בתוכי. יש כווץ מכאיב בחזה. משהו סגור מאד ומתכנס.

הסגר הזה מבחוץ סוגר אותי מבפנים.

ואיך אפשר להיפתח אל העולם, ולכתוב את צפונותי, כשהכל סגור ומכווץ בתוכי.


הטיפוס על ההר נעצר. הלמידה החדשה והמרגשת של החיבור לעולם נעצרה.

ומנגנונים עתיקים של זהירות, וחוסר אמון באחרים, מרימים את ראשם בסקרנות. אולי זו שעת החסד שלהם.


המפגשים עם הפסיכולוגית שלי עברו לזום. גם המפגשים עם העובדת הסוציאלית. וגם הלימודים. הקשר שלי לעולם עבר לזום. כל העוגנים שלי עברו לזום.

וכשאני יושבת מול המסך ומנסה להרגיש חיבור. עולה בי חרדה. וכאב עמוק וחד.

זה מאד מזכיר לי את קיר הזכוכית שלי.

אני פה. וכולם שם.

ואי אפשר לגעת.

והחום שלהם לא מגיע אלי.

וקשה לי להאמין. זה בלתי נשלט.

אני ממש רוצה להאמין. אני כל כך רוצה להרגיש מחוברת וקרובה. וזה פשוט לא קורה.

ואז מגיע העצב. ולרוב מתלווה אליו, כמו חבר קרוב, הניתוק.


והקולות. הקולות האלה שרוחשים בתוכי.

זה לא עובד. זה פשוט לא יכול לעבוד. את לגמרי לבד. כמו תמיד. כמו מאז ומעולם. וכמו שיהיה לנצח נצחים.


ואם לרגע הניתוק לא מגיע, אני לא יודעת איך בוכים מול המסך.

זה מעורר בי התנגדות עצומה.

כמו פעם. כשהקולות שעלו בי אמרו בנחישות.

אסור שאף אחד ידע מה את באמת מרגישה.

תשמרי על הבעה קפואה.

לאף אחד לא באמת אכפת.


וחלק בי מבין שזו הזדמנות.


כי גם כשהחלקים האלה הגיעו בטיפול, הראש שלי מיד ביטל אותם. כי בתוך תוכי ידעתי שלפסיכולוגית שלי אכפת. ואז השתקתי אותם. ולא באמת נתתי להם לבטא את עצמם.

ועכשיו קשה לי יותר להשתיק אותם. הם חזקים יותר. כי משהו באמת לא מצליח להגיע אלי דרך המסך.

ואני נזכרת במה שהפסיכולוגית שלי אמרה לי.

כשהחלק הצעיר הזה שלך מגיע, הוא מבקש להגיד לך משהו. הוא צריך משהו. תקשיבי לו ברוך. אל תנסי מיד להרגיע אותו.


אז אני מנסה להקשיב.

ברוך.

ילדה אהובה שלי. ספרי לי. מה כל כך כואב? מה כל כך מפחיד? מה את צריכה ממני?

שתיקה. כלום לא עולה כרגע. ניתוק.

זה בסדר. הניתוק שומר עלי. ואני אשאר פה מוכנה להקשיב כשתרצי לדבר.


חששתי מאד מהפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית שלי בזום. אז החלטתי לתרגל. קבעתי מפגש עם חברות בזום. רק כדי לראות איך זה מרגיש לי בסביבה מוכרת ואהובה.

לא הרבה הצליחו להגיע למפגש. ובכל זאת זה היה נחמד. שמחתי לראות את אלה שהגיעו. שמחתי לשמוע מה שלומן.

אבל כל הזמן הייתי ממש מודעת לזה שזה לא מרגיש קרוב כמו שרציתי. שזה לא נותן מענה אמיתי לצורך שלי להרגיש מחוברת.


והפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית שלי בזום ממש לא עבדה.

גם בגלל סיבות חיצוניות. נאלצתי לעשות את הפגישה במקום שלא היה לי נוח. ובתנאים שלא היו לי נעימים.

אבל אני יודעת שזה לא רק בגלל זה. זה מאד תרם. וקל להיתלות בזה. אבל זה היה הרבה יותר מהותי.

פשוט לא הצלחתי להרגיש אותה.

והיא ממש רצתה לעזור לי.

וברור לי שהיא אוהבת אותי ואני יקרה לה בדיוק כמו פעם.

וזה לא הצליח לעבור אלי.

ורק רציתי לברוח.

אבל גם לא רציתי לוותר לעצמי.

אז למרות שהיא הציעה שאולי נעשה את זה במועד אחר. בעקבות האילוצים של הסביבה הלא נוחה שהייתי בה. סרבתי. והתעקשתי להמשיך.

וזה היה נורא.

ואפילו נוצר משבר קטן בסוף.

ואני חשבתי לעצמי. אוי ואבוי. איך מתקנים משבר בזום.

אבל איכשהו יצאנו מזה.

משהו בתוכי לא רוצה לאפשר להכל להתפרק.

משהו בתוכי מבין שאני אצטרך להסתגל למציאות החדשה שכניראה תלווה אותנו עוד זמן רב.


ולצד כל זה אני נדהמת לגלות את החוסן שלי.


הבכורה שלי מתקשה גם היא במציאות הזו.

והיה לה משבר נוראי. שכמעט הביא אותנו שוב לאשפוז. היא סרבה לאכול ולשתות במשך יומיים ברציפות. וביטאה שוב ושוב את הרצון שלה למות. ואני לא יכולתי אפילו לדמיין אותה מאושפזת בתקופה הזו. הייתי מוכנה לעשות כל מה שיידרש כדי שזה לא יקרה. ויחד עם זאת דאגתי לה מאד. והרגשתי שאנחנו על סף נקודת אל חזור.

וגם אני כמעט התפרקתי באותו רגע. הרגשתי שהכל על הכתפיים שלי. הרגשתי שאני לא עומדת בעומס. וידעתי שאין לי ברירה.

ולרגע היה לי נדמה שכוחות הריפוי של הנפש שלה לא נמצאים שם. לרגע כמעט התייאשתי.

אבל קיוויתי שיגיע איזשהו רגע, בשפל המדרגה, שמשהו בה יתעורר. והיא תרצה להרגיש אחרת. והיא תרצה לצאת משם. וחיכיתי. והאמנתי בה.

והצלחנו לצאת משם. בכוחות משותפים.

ומשהו משתנה מיום ליום. למרות שיש עדיין משברים. ורגעים שפחד גדול עולה בי. היא כל פעם מתאוששת. ואני לומדת לחזור ולהאמין במחזוריות של הדברים. היא תיפול ותתרומם. שוב ושוב. כי זו טיבה של התנועה הגלית. ואני אהיה פה לתמוך ולהחזיק את האמונה הזו גם בשבילה ככל שידרש.


התעסקתי בבדידות שלי עוד לפני הסגר הזה שהכניס את כולנו לבידוד.

ועכשיו הבדידות שלי הפכה להיות מוחשית אפילו יותר. כי אין לי שום מפגש עם מבוגרים נוספים בעולם האמיתי מלבד מפגשים עם האקסית שלי. שאי אפשר להגיד שהם קרובים ומחוברים.


אולי זו הזדמנות ללמוד לעומק את הדברים. לפגוש את עצמי באמת. עם כל הכאב והפחד. בלי תמיכה חיצונית שיכולה להוריד את הווליום.

ואולי אז אצליח להתחבר גם לאחרים דרך המדיה הדיגיטלית.








0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa