יש בתוכי ילדה קטנה, תינוקת, שרוצה שיחזיקו אותה. שאמא שלה תאסוף אותה אליה. תחבק. תמלמל לה מילמולים מרגיעים באוזן. ותשמור עליה. ממש תשמור עליה. ששום דבר רע לא יקרה לה.
אבל משהו רע מאד כבר קרה.
אז היא רק רוצה שיראו אותה. שמישהו ישים לב. שמשהו ממש ממש רע קרה. ואף אחד לא היה שם כדי לעצור את זה. ואף אחד לא היה שם כדי להגיד לה שזו לא אשמתה. ואף אחד לא היה שם כדי להגיד לה שהיא לא מגעילה ומחוללת.
ואז. פעם. ממש מזמן. עוד לפני הזכרון. והמילים. נוצר חיבור.
חיבור מזוויע בין תשוקה, ועונג, לחוסר אונים, וכוחנות וניצול.
וגם לחוסר נראות. וחרדה. ותחושת בדידות איומה.
ולקטנה הזו מאז, ניתן תפקיד. את אחראית לטפל בעניינים כל פעם שנוצר טריגר. משהו שמזכיר את מה שקרה אז. כשעוד לא יכולת לספר.
והיא ממלאת את התפקיד שלה הכי טוב שהיא יכולה. ומה כבר תינוקת קטנה יכולה לעשות, מול חוסר האונים, והבלבול, והאימה.
ובתוך תוכי יש כוח עצום, ובלתי נתפש שרוצה ריפוי.
והקטנה הזו מאז, מנסה להנכיח בכל הזדמנות בה עולה תשוקה, את הפגיעה.
היא מנסה להזכיר ולספר לי את מה שקרה. בדרך היחידה שיש לה.
סיפורים, ופנטזיות, שמחזיקים את מלוא התמונה היחידה שהיא מכירה. של התשוקה והעונג שמשתלבים עם חוסר אונים, וכוחנות, וניצול, וגם אלימות.
זו המיניות שלה. וזו הדרך היחידה שלה לספר לי את מה שקרה לה, ולדאוג לזה שלא אשכח לבוא לרפא אותה.
ותמיד תמיד מתלווה לזה בדידות איומה. ותחושה שלא רואים אותה. כי עד עכשיו באמת לא ראיתי. ועד עכשיו התביישתי בזה. ולא הייתי מסוגלת ממש לדבר על זה.
כי זה כל כך מנוגד למי שאני. למהות שלי. למה שאני יכולה להזדהות איתו.
ועד עכשיו כל פעם שהדחף הזה עלה, ניסיתי להשתיק אותו. ניסיתי לא להיכנע לו. ניסיתי להימנע מלממש אותו.
זה החלק הבריא בנפש שלי. שמתנגד למימוש המיניות שלי בדרך הזו. כי זו לא המיניות שלי.
החלק שניסה למנוע ממני להיכנס לאובססיה סביב המימוש של הדחפים האלה.
וברגעים שכן נכנעתי לו, הרגשתי גועל מעצמי. הרגשתי מחוללת. ומקולקלת. ומזוהמת.
איך יכול להיות שאלה הדברים שמעוררים אותי.
הילדה שלי, בפגישה עם העו״ס אמרה אונס. בצורה פשוטה וברורה. ואני התפרקתי.
כי זה באמת היה אונס.
ועד כה כל הזמן התייחסנו לזה במילים מכובסות. פגיעה מינית. בתוך המשפחה. התעללות.
אבל התינוקת הקטנה הזו עברה אונס.
מישהו הכריח אותה לעשות דברים שהיא לא רצתה.
מישהו עשה לה חיבור בלתי נסבל בין עונג לחוסר אונים וכוחנות.
מישהו בילבל לה את כל המערכות הבריאות של התשוקה.
והיא לא הצליחה לפתח מערכת אחרת.
את כל זה הפסיכולוגית שלי הבינה פתאום אתמול, בפגישה נוספת שערכנו כדי לעזור לי לעבד את מה שקרה אצל העו״ס.
ופתאום הבושה נעלמה.
פתאום אני יכולה להבין.
פתאום יש לדברים פשר.
הפסיכולוגית שלי אמרה לי שהדרך לעבוד עם זה, זה דווקא דרך ההבנה והראש. כשמגיע הדחף, ואיתו הרגשות הקשים האלה, לחזור לראש. לא להיבהל מהניתוק. לא להיכנע לרצון להתמסר לרגש. אלא לאפשר תנועה. בין המקום הבוגר שמבין. לבין התינוקת שרוצה לספר את הסיפור שלה. ורוצה שסוף סוף אראה. ואבין. ואדע מה בדיוק היא חוותה. ואהיה איתה לגמרי. בבדידות האיומה שלה. ובחוסר האונים. אבל מהמקום הבוגר. לא מהמקום שלגמרי מזדהה איתה, ומשאיר אותה שוב לבד. מהמקום שיכול לחבק אותה. ולנחם אותה. ולהחזיק אותה. בדיוק באופן שהיא כל כך צריכה.
כשיצאתי מהפסיכולוגית שלי אתמול עדיין הרגשתי את הצורך החזק הזה של הילדה להיות מוחזקת.
ולמרות שלאורך כל הפגישה הייתי לגמרי מוחזקת. פיזית. כי ביקשתי מהפסיכולוגית שלי לבוא לשבת לידי. ולא מולי. והיא הניחה את הידיים שלה על הגב שלי. ואני בכיתי את כל הכאב שלי החוצה. והרגשתי אותה לגמרי איתי.
עדיין הרגשתי צורך חזק מאד בהחזקה כשיצאתי.
אני עדיין מרגישה את זה. כל הזמן.
ואני מבינה שבסוף אני אצטרך להיות מסוגלת לתת את זה בעצמי לתינוקת האמיצה הזו. שכל כך הרבה שנים מנסה לספר לי. ולגרום לי לראות.
כי זה מה שהיא צריכה. שאני אראה. שאני אבין. שאני אחזיק.
שאני לא אגעל ממנה.
שאני אגיד לה שהיא יקרה, ויפה ומדהימה ואמיצה. בדיוק כמו שהיא.
ורק עשו לה משהו איום ונורא. והיא כל כך לא אשמה.
ואפשר, אפשר לרפא. ושאני רואה. לגמרי רואה אותה. ואני שם בשבילה. תמיד.
ואולי אז אוכל להמשיך הלאה. ולפתח מערכת חדשה ובריאה של תשוקה. ואוכל לחיות חיים מלאים.
אני על זה. כמו שהפסיכולוגית שלי אומרת. זה לא יקרה ברגע. אבל אני בדרך. ממשיכה לטפס על ההר שלי באומץ ובנחישות.
למעבר לפוסט הבא - ללמוד להכיר את עצמי במציאות החדשה
למעבר לפוסט הקודם - הגוף שלי מדבר