יש בתוכי ילדה קטנה, אולי אפילו תינוקת, שננטשה לפני המון המון זמן. רוב הזמן היא שקטה. ואני לגמרי שוכחת מקיומה. נוח לשכוח מקיומה. זה לא נעים כשהיא מתעוררת.
וכשהפסיכולוגית שלי יצאה לחופשה. היא התעוררה. והגיבה בעוצמה גדולה. וטילטלה את עולמי. ואני, שבכלל לא זכרתי אותה, ניבהלתי עד עמקי נשמתי.
מה קרה? שאלתי את עצמי, איך יכול להיות שהקרקע נשמטה ככה מתחת לרגלי? היא בסך הכל נסעה לשבועיים. לאן נעלם החוסן שלי? מה קרה לדרך הריפוי הארוכה שעשיתי?
ורק כשהמורה האהובה שלי ליוגה, מקורס המורים שעשיתי לפני כמה שנים, הגיבה לפוסט האחרון שכתבתי, וכתבה לי בדרכה המופלאה ״האם את מצליחה להזמין את הנשיפות האיטיות העמוקות מהסרעפת להזכיר לגוף את הרגע הזה בו את יכולה להרפות את הבעתה של התינוקת הנטושה ... האם מתאים לך לשים יד על הבטן ויד על הלב לחבק את התינוקת להזכיר לה שהיא לא לבד״.
רק אז הרגשתי שאיזשהו אור של הבנה נידלק בתוכי.
אה. זו התינוקת הנטושה.
פתאום החשיכה התחילה להתבהר. קרן אור מהססת חדרה אל התהום שהייתי בה. הכאב עדיין לא עבר. ועדיין לא יצאתי משם. וגם לא ממש יכולתי לחבק את התינוקת הזו. אבל משהו בתוכי התחיל להבין מה קורה. וזה קצת הרגיע.
ולמחרת יצאתי קצת אל הטבע. לבדי. הרגשתי שאני חייבת לנשום קצת אוויר. לראות מרחבים. ובדרך הקשבתי לפגישות האחרונות שלי עם הפסיכולוגית הקודמת. פגישות הפרידה. קיוויתי שמשהו בקול שלה ובתחושת הקשר איתה יועיל לי. ייחלתי לזה שכשאפגוש את עצמי הבוגרת שם בפגישות. זו שבחרה להיפרד מהטיפול הקודם ולצאת לדרך חדשה, זה אולי יוכל להרגיע את התינוקת הנטושה. שלא הצלחתי ממש להיות במגע איתה ולנחם אותה.
ולהפתעתי פגשתי גם שם, באחת הפגישות, את הילדה הנטושה.
זו שכעסה שאני עוזבת את הטיפול. שהרגישה שלגמרי נטשתי אותה. גם אני וגם הפסיכולוגית הקודמת.
לגמרי לא זכרתי את זה שהיא הופיעה שם. בצורה מאד מאד ברורה. ממש יכולתי לראות ילדה קטנה עם צמות. רזה. יושבת על הרצפה. מחבקת את הברכיים שלה, מתכנסת לתוך עצמה, ומרגישה מאד מאד לבד.
ובזמנו הפסיכולוגית הקודמת שלי אמרה לי שממש חשוב להקשיב לה. לילדה הזו. שנמצאת שם גם. ולא רוצה לעזוב
אבל בפועל לא הצלחנו ממש להקשיב לה. היא הופיעה ונעלמה כלעומת שבאה.
ואנחנו סיימנו את תהליך הפרידה בלי שהצלחנו לתת לה מקום.
אז זה ממש לא מפתיע, שעכשיו כשהפסיכולוגית הנוכחית שלי נסעה, היא שוב התעוררה בעוצמה. שוב נטשו אותה. כל כך מהר. עדיין לא הספקנו ליצור קשר יציב ובטוח. והפסיכולוגית שלי נסעה.
והיא לא הסתפקה בנסיונות הקלושים שלי להרגיע אותה. לא הייתה שם יד בוטחת. היא הייתה צריכה הרגעה מבחוץ. היא הייתה צריכה הבטחה. שהיא לעולם לא תינטש שוב. שאוהבים אותה. ושרוצים לשמור עליה.
ואז הפסיכולוגית שלי חזרה.
חששתי מאד מהפגישה הראשונה אחרי החזרה שלה.
חששתי שיקח המון זמן עד שנצליח להתאושש.
ולהפתעתי זה קרה בפגישה אחת.
הילדה הקטנה הופיעה. אותה ילדה קטנה ורזה עם צמות. והקשבנו לה. והיא הרגישה מאד מאד לבד. נטושה. והפסיכולוגית שלי הציעה להחזיק לה את הידיים. והילדה הסכימה.
והיא אחזה ביד אחת שלה. ואז ביד השניה. ובבת אחת משהו התרכך. הייתה כל כך הרבה כוונה טובה בידיים האוחזות האלה. ואכפתיות. והילדה לגמרי נירגעה. והאמינה. והרגישה פתאום לא לבד.
וגם הילדה אחזה חזרה בידיים של הפסיכולוגית. רק שזה לא יעלם.
ואז חזרה הבוגרת. והידיים שלי נפתחו. והפסיקו לאחוז. והפסיכולוגית שלי לא הזיזה את הידיים שלה. היא נותרה שם יציבה ונוכחת. ופשוט ישבנו ככה עוד דקות ארוכות.
ותחושת הקירבה שמילאה אותי הממה אותי. זה היה פשוט ואמיתי. ומרגש עד דמעות.
ותחושת הקירבה נמשכה גם בפגישה שאחרי. ועשינו עבודה משמעותית סביב הקשר שלי עם אמא שלי.
והצלחתי להמשיך להרגיש את תחושת הקירבה, ולשחזר אותה, גם בין הפגישות. וזה היה יקר ערך עבורי ומשמעותי.
ולכן זה כל כך הפתיע אותי שבפגישה האחרונה הכל השתבש.
הגעתי עם חרדה גדולה לפגישה.
ונתנו לזה מקום.
ורק הלכתי והתכנסתי לתוך תוכי. והדפתי אותה. וניבהלתי יותר ויותר.
והיא נותרה שם לגמרי יציבה. לרגע לא איבדה מהסבלנות שלה.
והסבירה לי, שזה מה שלמדתי. שקירבה זה דבר מסוכן. ושאני צריכה לשמור על עצמי.
זה הדבר שאנחנו רוצות לעבוד איתו.
והיא רק רצתה להיות שם בשבילי.
וכלום מזה לא הצליח להיכנס לתוכי.
בראש יכולתי להאמין לה. וכל כך רציתי להרגיש את זה. כל כך רציתי שזה ימיס את החומה הזו שנבנתה סביב הלב שלי בשנייה.
אבל זה לא קרה.
ויצאתי מהפגישה מבולבלת ומעורערת.
רק בסוף הפגישה יכולתי לספר לה, שהחבר של הבת הבכורה שלי, ישן איתה אצלי בדירה, פעמיים באותו שבוע. ואני לא הצלחתי לישון.
משהו בידיעה שמישהו, בחור, ישן אצלי בבית עורר בי חרדות עתיקות.
וכשיצאתי לטיול נוסף בטבע באחד הימים האלה, לאחר לילה ללא שינה מרובה, שוב פגשתי את החרדה העתיקה הזו. שכבר מזמן לא פגשתי.
השעה הייתה יחסית מוקדמת, והייתי שם לגמרי לבד. ופתאום מרחוק ראיתי דמות יורדת מולי מהגבעה. גבר. הוא נעלם מעיני באחד הפיתולים. בזמן שאני עליתי במעלה הגבעה. והחרדה החלה להזדחל בתוכי. אני לגמרי לבד פה. אם הוא ירצה לפגוע בי לא יהיה מי שיעזור לי. האם אצליח לברוח מהר מספיק? והופתעתי מעוצמת החרדה שעלתה בתוכי. וניסיתי להרגיע אותה ללא הצלחה. ובסוף כשפגשתי בדמות הזו, הופתעתי לגלות שזו הייתה אישה נחמדה, עם שני כלבים. שחייכה לעברי, ואמרנו בוקר טוב אחת לשניה. ובבת אחת כל החרדה נעלמה. ונותרתי רק עם עקבות המועקה שהיא הותירה.
ומאז התבטלה לנו פגישה. כי הפסיכולוגית שלי נחשפה לחולה מאומתת. ולא הרגשתי שאני יכולה לעשות איתה פגישה בזום. והפסיכולוגית הציעה שלמרות הביטול אולי נחליף כמה מילים בוואטסאפ כדי לראות מה שלומי.
עשינו את זה. אבל היא לא באמת יכלה לתת מענה לקושי שלי בהודעות. וזה רק החמיר את המצב. ואפילו קצת כעסתי עליה שהיא הציעה את זה.
והילדה הנטושה בתוכי התחילה להיבהל.
מה יקרה אם היא תחלה? ושוב לא ניפגש?
ואיך אתמודד עם כל הדברים שעלו בפגישה הקודמת? איך אחזיק את תחושת הערעור הזו עד ששוב ניפגש?
והדרך החלקלקה במדרון התחילה להיפער מולי.
ואז במפתיע משהו בתוכי התעורר.
לא יודעת מה בדיוק עורר את זה.
איזו החלטה פנימית. או פשוט הרתמות של איזה חלק בתוכי. מתוך ידיעה שזו המציאות. ואין ברירה. ולא תהיה עזרה חיצונית. ואני חייבת לעזור לעצמי.
ויצאתי שוב לטבע. בהמלצת הפסיכולוגית שלי. באותם חילופי הודעות בוואטסאפ.
והקשבתי להרצאות שקשורות ללימודים.
ונזכרתי שיש בי גם חלקים בוגרים. שנמצאים כאן ועכשיו. ומסוגלים לשמור עלי. ומשהו בי נרגע והתייצב.
והיה משהו מופלא, בכך שהחלקים האלה התעוררו. ונרתמו.
ואולי אם הייתי מקבלת עזרה מבחוץ, באופן המדויק שנזקקתי לו, הילדה בתוכי הייתה נירגעת. עד הפעם הבאה.
אבל אז כניראה, לא הייתי זוכה להזדמנות לגלות שגם אני יכולה להרגיע את עצמי לפעמים.
וכמה חסד יש בזה. והוד. והדר. וחוסן.
אני פה. נוכחת.
לא שוכחת מהילדה הנטושה שצריכה להרגיש מוגנת. מבינה את הכאב שלה. ואיך הוא נולד. וגם יודעת שזה היה אז.
זוכרת גם את החלקים שמתעוררים לשמור עלי. והודפים כל נסיון של קירבה. ומכירה בערכם. ומבינה שהם הצילו אותי. אז.
ועכשיו אני פה.
בוחרת להמשיך הלאה בדרך.
להמשיך לטפס במעלה הגבעות. אל המרחבים.
ולקחת איתי את כל כולי.
שכל החלקים שבי יהנו מיופיו של הטבע.
ונשב לנו במעלה הגבעה. ונשקיף אל הנוף. וננשום מלוא ריאותינו אויר צח.
ונרגיש לרגע שהכל בסדר. ממש ממש בסדר.
למעבר לפוסט הבא - אני חייבת להאמין שנמצא את הדרך
למעבר לפוסט הקודם -טיבה של תהום