חיפוש
  • Ahimsa

אני חייבת להאמין שנמצא את הדרך

עודכן: 11 בפבר׳




לפעמים זה מרגיש לי שהבלוג הוא כל מה שיש.

דרך ליצור קשר עם העולם מתוך המקום המסוגר והלא נגיש שאני נמצאת בו.

להושיט יד. ואח״כ אולי להצליח להרגיש גם את היד שמושטת חזרה. את הלב שנפתח. את הכאב שמוצא אוזן קשובה. ומהדהד.


אני כניראה נוגעת בחומרים רדיואקטיבים. ככה המטפלת הקודמת שלי קראה לזה. חומרים רדיואקטיבים שקשורים לפגיעה הקדומה ההיא.

אין לי הסבר אחר.

וחומר רדיואקטיבי הוא מסוכן. לכל מי שנוגע בו.

נדרש המון אומץ כדי לגעת בחומרים האלה.

לא תמיד אני בטוחה שזה הוגן לבקש ממישהי אחרת. המטפלת שלי למשל. לקפוץ איתי ראש לתוך המקומות האלה.

אבל רק הדרך הזו פנימה, דרכם, היא הדרך החוצה.


בפגישה האחרונה התבוננו במה שקורה לי בין הפגישות.

אני מצליחה לשמור את תחושת הקרבה, ולשחזר אותה, יום או יומיים לאחר הפגישה, ואז זה נעלם.

והתהום נפערת, וקוראת לי - ״בואי״

ואז אני מנסה לקרוא לכל החלקים הבוגרים שלי, שירתמו לשמור עלי.

מקשיבה להרצאות, קוראת מאמרים, יוצאת להליכות ארוכות.

וזה עוזר. לרגע. להפוגות קצרות.

אבל לא משנה שום דבר מהותי.

זה רק שומר את הראש שלי מעל המים.


זו ההרגשה הכללית שלי כבר תקופה ארוכה.

אני חלק גדול מהזמן עסוקה בלשמור את הראש שלי מעל המים. רק לא לטבוע.

וזה מאמץ בלתי פוסק. מתיש. ולעיתים מייאש.

לא בשביל זה אני פה.


והרגשתי שהמטפלת שלי לגמרי מבינה.

והיא אמרה לי ברכות. התינוקת בתוכך זקוקה להחזקה.

ואין לי מילים לתאר את ההרגשה שעלתה בי כשהיא אמרה את זה. ולא היו לי מילים גם שם.

הרגשתי המומה. באלם.

עכשיו, כשאני כותבת, עולה לי דימוי של חלקים של פאזל שנופלים מהשמיים, כמויות עצומות של חלקים. וכל אחד פשוט מסתדר במקומו.


והיא שאלה אותי, איך זה מרגיש שאני אומרת את זה?

והרגשתי כמיהה אדירה. לצד בהלה מטורפת.

ונתנו מקום לבהלה.

והיא הבטיחה לי שלא תהיה החזקה בפגישה הזו.

והכמיהה בתוכי הרגישה תחושת פספוס. וכעס על החלק המבוהל.


היו הרבה רגעים של ניתוק במהלך הפגישה.

כל פעם שניסינו לגעת במשהו, הוא פתאום הפך להיות יותר מדי. והתנתקתי.

וחזרנו להתעגן בגוף.


ואז היה איזה רגע שהיא שאלה אותי איך אני מרגישה אותה.

והיא הרגישה לי רחוקה רחוקה. כאילו שהקול שלה מגיע ממש ממש מרחוק.

והיא שאלה אם ארצה שהיא תתקרב.

ורציתי.

והיא התקרבה. תוך כדי שהיא בודקת איתי מה המרחק שנכון עבורי.

ואז עלה בי המון עצב. וכאב. והיה לי צורך להתכנס.

והתכנסתי. התקפלתי לכוון הרגליים. כשהידיים שלי אוחזות בפנים.

והתחיל מתוכי נדנוד. קדימה ואחורה.


ונזכרתי בסיפור שאמא שלי הייתה מספרת, איך בתור תינוקת הייתי מתנענעת בלול, על שש, קדימה ואחורה, בלי הפסקה. ככה הייתי מרגיעה את עצמי. ככה הייתי נירדמת. ושברתי כמה וכמה לולים ככה. וזה היה עושה רעש של דלת חורקת. ואמא שלי הייתה מגיעה בלילה, שמה לי יד על הראש. מכריחה אותי לשכב. ודורשת ממני להפסיק. לפעמים היא אפילו כעסה עלי כשהמשכתי עם זה, עוד ועוד ועוד.

ועלה בי צורך עז במגע.

וביקשתי ממנה. שאלתי אם היא תוכל לשים את הידיים שלה על הכתפיים שלי.

והיא הסכימה.

וברגע שהיא שמה את הידיים שלה, פסק הצורך שלי להתנדנד.

ומשהו בתוכי נרגע.

והאמנתי לה. האמנתי לידיים הטובות האלה.

והיא ביקשה שאשתף אותה איך זה מרגיש. וסיפרתי לה.

ואז שאלתי אותה איך היא מרגישה.

והיא אמרה לי שהיא מרגישה המון רוך. ותחושה אימהית חזקה.

והקול שלה היה רך וחם ועוטף.

ונשארנו ככה. עד שזה כבר לא הרגיש לי נכון. והתרוממתי. והתאמנו את המרחק שלה ממני.


ולקראת סוף הפגישה שאלתי אותה. איך אוכל לשמר את תחושת הקרבה היקרה הזו שהייתה לי פה. גם עד הפגישה הבאה. והיא הציעה שאסתכל לה בעיניים כמה שאוכל. ואסיט את המבט כשזה יהיה יותר מדי. ושאנסה ממש לרשום בתוכי את התחושה של המבט שלה.


וכשיצאתי מהפגישה עצרתי בבית הקפה שנמצא לא רחוק מהקליניקה שלה. זה הפך לסוג של טקס שאני עושה לאחר כל פגישה. מין דרך לקחת רגע לפני שאני חוזרת למציאות.

ועלה בי כאב עמוק, וצער. צער מרפא. ושמחתי בו כל כך. הוא הרגיש לי מאד משמעותי.


ואז הוא נעלם.

והתמלאתי בהלה.

לקח לי כמה שעות להבין מה הבהלה הזו מנסה לספר לי.

ואז הבנתי.

עלתה בי תחושה חזקה שלצד החלקים האמיתיים שכמהו למגע, והאמינו. הסתתר לו שם חלק, שהרגיש שהוא מתמרן את הפגישה הזו. שהכל היה מניפולציה כדי להשיג מגע. ושבעצם ניצלתי את המטפלת שלי.

והרגשתי מלוכלכת, ומגעילה, ומקולקלת.

וזה הרגיש נורא ואיום. והמילים נורא ואיום לא יכולות אפילו להתחיל לתאר את תחושת הגועל שמילאה אותי.


ולא הצלחתי להרגיע את זה. וכתבתי למטפלת שלי. והיא ענתה שנדבר על זה.


והופתעתי מהעוצמה של התחושה. והתייסרתי. וניסיתי לרתום את החלקים הבוגרים שלי, כהרגלי, וזה פשוט לא עבד.

הרגשתי שאני פשוט שוחה בעיסה של משהו מגעיל. וזה עוטף אותי. ונדבק לי לעור. ואין לי שום דרך לנקות את זה ממני.

והבהלה שליוותה את זה הייתי בלתי נסבלת.


כמובן שלא ממש ישנתי הלילה.

והרגשתי רע שכתבתי למטפלת שלי. והרגשתי לבד. וחששתי שאולי אני מבהילה אותה.

והצטערתי.

שלקחתי משהו כל כך יקר שקרה בפגישה. רגע אמיתי של קירבה. ואת הרוך האמיתי שלה. ולכלכתי אותו. והרסתי אותו.


והבוקר קמתי עם ההבנה שאלה החלקים הרדיואקטיבים האלה.

שאין דרך אחרת חוץ מלעבור דרכם.

הם התעוררו בגלל ההצעה להחזקה שהייתה כל כך חסרה לתינוקת, שעוררה את הכמיהה, ואת הפחד העצום מקרבה.

כי זה מה שלמדתי.

בקירבה ומגע יש ניצול. וזה מגעיל ומלוכלך. כמו עיסה שעוטפת ולא מרפה.

וזה לא לוקח מהאמת שכן הייתה שם בפגישה.


וזה לא יהיה פשוט לעבור דרך זה.

וזה ידרוש אומץ משתינו.

ואני רוצה להאמין שנוכל למצוא את האומץ הזה בתוכנו.

אני חייבת להאמין בזה.

ולא להקשיב לפחד שעולה בי שהיא תיבהל. שזה יהיה לה יותר מדי.


אני מתבוננת החוצה.

והשמש זורחת. שמש חורפית. והשמיים כחולים.

וקול בוגר בתוכי לוחש לי ברכות. צאי החוצה. אל הגבעות. צאי לנשום.


ואיכשהו אעבור את סוף השבוע הזה.

ואגיע לפגישה הבאה.

ונדבר על הכל. ונהיה בזה ביחד.

והיא לא תיתן לקול הזה לצבוע את כל התמונה. היא תבין מאיפה הוא מגיע. והיא תדע שזה רק חלק.

ונמצא את הדרך.

אני חייבת להאמין בזה.

 

למעבר לפוסט הבא - אני לא באמת לבד

למעבר לפוסט הקודם -להרגיש לרגע, שהכל בסדר, ממש ממש בסדר.




61 צפיות